החלטה בתיק א 2814/99

מבוא:

בפני בקשת הנתבע 2, עו"ד עוזי ברק (להלן: " הנתבע"), לשום את אגרת המשפט בה חויב, ביחד עם הנתבעת 1, עו"ד גילי לאור פליקסברוד (להלן: " הנתבעת"), ולהעמידה ביחס ישר לסכום התביעה שנתקבל בפסק הדין שניתן על ידי, בתיק שבכותרת, ביום 25.9.05.

הבקשה מוגשת על דעתה ובהסכמתה של הנתבעת.

הרקע לבקשה:

עניינה של התובענה שבכותרת בתביעת רשלנות מקצועית שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בטענה, כי הנתבעים התרשלו בייצוג התובעים בהליכים משפטיים וכי כתוצאה מכך נגרמו לתובעים נזקים כספיים כבדים. בסה"כ תבעו התובעים פיצוי בסך של 1,361,343 ש"ח.

בגין הגשת התביעה שילמו התובעים אגרה בסכום של 34,631.91 ש"ח.

בפסק הדין מיום 25.9.05 קיבלתי את התביעה בחלקה ופסקתי לתובעים פיצוי בגין עגמת נפש בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

באשר להוצאות המשפט, פסקתי כדלהלן:

"הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד, את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין."

בבקשתו מלין הנתבע על כך שהתובעים זכו בתביעתם בסכום שהוא פחות מ- 2% מהסכום שתבעו בפועל. בנסיבות אלה, סבור הנתבע, כי יש לשום את האגרה ביחס שבין הסכום שבו זכו התובעים לבין הסכום אותו תבעו.

הנתבע מבקש לגזור גזרה שווה מתקנה 6(ג) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח- 1987 (להלן: " תקנות האגרות"), שעניינה אגרה החלה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, אשר קובעת כדלהלן:

"על אף האמור בתקנת משנה (ב)(3) או (4), התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי."

לטענת הנתבע, הרציונאל אשר עומד בבסיס תקנה זו בהחלט יכול להנחות ולחול גם בענייננו.

התובעים, מטבע הדברים, מתנגדים לבקשה. לטענתם, לא יכולה להיות מחלוקת, כי בפסק הדין ישנה קביעה כי עילת התביעה- רשלנות- הוכחה באופן ודאי וברור. לדידם, הם סבלו עינוי דין ונגרמו להם נזקים על ידי הנתבעים, כך שהבקשה לפטור את המבקשים מתשלום כספים אותם שילמו לצורך מיצוי זכויותיהם הינה מקוממת.

דיון והכרעה:

בע"א 3098/02 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח טאהר מושלב ואח' (לא פורסם- ניתן ביום 9.1.03), דן כב' השופט צמח בפרשנותה של תקנה 6(ג) לתקנות האגרות, כדלהלן:

"אכן, התקנה, על פי לשונה הברורה, מטילה מעין סנקציה עונשית, או סנקציה הרתעתית, על תובע שהגיש תביעה מנופחת מדי. בשעה שברגיל הנתבע המפסיד הוא הנושא בסופו של דבר בתשלום האגרה, במקרה מיוחד זה התובע "נענש" בכך שהוא מחויב לשאת בחלק הארי של האגרה. התביעה שהגיש התובע בלתי סבירה, עד כי לא זו בלבד שלא זכה בסכום הנמצא בתחום סמכות בית המשפט המחוזי, ואף לא בסכום המלא שבסמכות בית משפט השלום, אלא אך בסכום הנמוך משישים אחוזים מתחום סכמות בית משפט השלום. בכגון זה אומרת התקנה, שאף שהתובע זכה בתביעתו, לא יחול על ענינו הדין הקבוע בתקנות משנה 6(ב)(3) ו-(4), שלפיהן הנתבע משלם את האגרה. ואז, לא הנתבע, שלא היתה לו יד בניפוח סכום התביעה, ישלם את מחיר ההגזמה הבלתי סבירה בסכום התביעה, אלא, שלא כמקובל, התובע, שידו בדבר. על כן, ישלם הנתבע האגרה הנמוכה בשיעורה בבית משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי."ו"""

ואולם, לשון התקנה האמורה ברורה וחד משמעית ולא ניתן ליישמה לתביעות לסכום קצוב.

אמנם, איני שוללת את האפשרות לגזור גזירה שווה מתקנה זו גם בתביעות לסכום קצוב, בדרך של התקנת תקנה מפורשת שבה יוענק שיקול דעת לשופט הדן בתיק, להקטין אגרה בה אמור לשאת הנתבע ולהשית חלק ממנה על התובע, בנסיבות מיוחדות ומוגדרות, כדי להרתיע מפני תביעות מנופחות, כשם שרשאי שופט לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו, בהתקיים נסיבות מיוחדות.