1. בפניי בקשה של הנתבע 1 (
להלן: "הנתבע"), המתגורר בגרמניה, להורות על קיום חקירתו הנגדית בדרך של שיחת וידאו, בנימוק שמפאת מצבו הרפואי נבצר ממנו להגיע לישראל לשם חקירה נגדית על תצהירו. הבקשה הוגשה ביום 14.2.2007. תגובת התובע הוגשה ביום 11.3.2007 ותשובת הנתבע הוגשה היום. ישיבת ההוכחות שנקבעה לצורך חקירתו של הנתבע אמורה להתקיים ביום 22.3.2007 ומועדה נקבע עוד ביום 24.12.2006, לאחר שדיון הוכחות קודם שנערך ביום 13.12.2006 לא הסתיים עקב אי התייצבות של הנתבע.
2. התובע מתנגד לבקשה. לדבריו, אין כל חדש במצבו הרפואי של הנתבע מזה זמן רב, ולמרות זאת הנתבע הודיע לא אחת כי הוא מתכוון להגיע לישראל. הודעה כזו אף עמדה ביסודה של בקשת דחייה קודמת של הנתבע שנענתה בחיוב. בנוסף מטיל התובע ספק במהימנות התעודה הרפואית העומדת ביסוד הבקשה.
3. הכלל הוא שחקירת העדים מתנהלת באולם בית המשפט, בדרך המאפשרת לבית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגותו של העד על דוכן העדים, שפת גופו, שטף דיבורו ועוד כיוצא באלה אותם סימנים דקים ולעתים כמעט סמויים מן העין, העולים יחדיו כדי "אותות האמת" לפי ס' 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971. כפי שנאמר בע"פ (תל-אביב-יפו) 71737/02
נמרודי נ' מדינת ישראל
תק-מח 2004(3), 5188 ,עמ' 5199:
"
ההליך השיפוטי, במיוחד קביעת ממצאי עובדה, נשען ברובו הגדול על התרשמות בית המשפט מהעד, הדרך שבה הוא מעיד, שפת גופו וכיוצא באלה ...מה לא נכתב על אותו הליך של בחינת העדות והסיבות למתן אמון בה או דחייתה: "... המניע הפסיכולוגי למתן או אי מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) - כל אלה בגדר דק-מן-הדק..." (ע"פ 377/62 לוי נ' היועמ"ש, פ"ד יז (2) 1065, עמ' 1074).
על החשיבות הרבה שיש ליכולתו של בית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של עד, הניצב בסמוך לשופט, עמד כב' הנשיא שמגר:
"כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדית. כפי שציינו ... ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו ; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד ..." (ע"פ 316/85
גרינוולד נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(2) 564, 573).
בתיק בר"ע 1197/01
פלונית נ. אלמונית
, (לא פורסם) נקבע בין השאר, מפי כב' השופטת המנוחה הניה שטיין ז"ל, כי הגם שהבאת עדות באמצעות שיחת וידאו עדיפה על פני חיקור דין בחו"ל, הרי:
"...
אין כמוה כשמיעת עדותו של העד באופן בלתי אמצעי... מקרים אלה [בהם תותר הבאת עדות בדרך זו- ח.ב.] הם יוצאים מן הכלל ואין לעשות בהם שימוש על דרך השגרה, ולהחליף את ההתייצבות של העד לפני בית המשפט בעדות באמצעות מכשיר וידאו. ... בגביית עדות בשיחת וועידה בווידאו, מוראו של בית המשפט, העשוי להשפיע על כנות ואמיתות עדותו של העד, נופל מזה הקיים במתן עדות בפני השופט. כן יש לקחת בחשבון את השפעת מסך הוידאו על העד. יש אנשים "העוברים" מסך טוב יותר ואחרים פחות. על כן, אף התרשמות מ"סימני אמת" בעדות, אינה באותה דרגת דיוק כמו בעדות בלתי אמצעית בפני בית המשפט, וזאת בנוסף לקשיים אחרים בחקירה הנגדית כמו הקושי בהצגת מסמכים בפני העד הנחקר בשיחת ועידה בוידאו...".
ואכן, לא הרי הלוך רוחו של עד העומד על דוכן העדים בדחילו ורחימו, בסמוך לשופט המזהיר אותו בפניו כי עליו לומר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, כאשר השופט מתבונן בו מקרוב, ומבחין בכל תגובה של העד, כהרי אותו עד השוהה לו בניחותא במשרד כלשהו בחו"ל, בריחוק פיזי ומנטלי מאולם בית המשפט, ומשיב לשאלות. ברי גם כי בנסיבות כאלה, האזהרה בדבר העונשים הצפויים לעד אם לא יאמר את האמת, אינה משכנעת.
4. אכן, בתי המשפט בישראל מתירים במקרים נדירים העדת עדים באמצעות שיחת ועידה בוידאו, אך הדבר נובע מאילוצים שלא ניתן להתגבר עליהם בדרך אחרת. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי קיימת מניעה אמיתית המונעת לחלוטין מהנתבע להגיע לישראל.
האישור הרפואי שנועד לתמוך בבקשה נערך ביום 27.11.2006, קרי, לפני קרוב לארבעה חודשים, ואין עסקינן באישור רפואי מעודכן המתאר את מצבו של הנתבע נכון להיום. בנוסף, מדובר באישור סתמי מאוד על פניו, ובו נרשם רק כי בשל מחלת לב רצינית וכן ניתוח שהנתבע עבר בברכיו, אין הוא מסוגל לטוס לחו"ל במשך תקופה של שישה חודשים. אין למצוא באישור הרפואי כל פירוט בדבר אותה מחלת לב המונעת כביכול את ההגעה לישראל. באשר לקושי בהליכה עקב הניתוח בברכיים, בבית המשפט מעידים לא אחת אנשים שכלל אינם מסוגלים ללכת, ובמקרה כזה העדות ניתנת בישיבה. אין ספק שלנתבע יהיה נוח יותר להעיד ממקום מושבו בברלין, תחת אשר יכתת את רגליו לבית המשפט בישראל, אך שיקולי נוחות אישית אינם מצדיקים המנעות מהגעה לחקירה בבית המשפט.
5. עוד יצויין כי הבקשה הוגשה רק ביום 14.2.2007, למרות שמועד הדיון נקבע עוד ביום 24.12.2006, וגם זאת מבלי שתומצא במקביל לתובע לשם קבלת תגובתו. עקב כך נוצר איחור בהגשת התגובה, והתשובה לתגובה. על כן, יש לתמוה על הודעתו של הנתבע כי ההתמשכות הרבה בקבלת התגובות, הופכת את הבקשה לבלתי רלבנטית, אם לא יידחה הדיון הקבוע ליום 22.3.2007. בכל מקרה, הנתבע לא היה רשאי להניח כי בקשתו תתקבל, אלא היה עליו להערך לכך שייאלץ להגיע לישראל (ראה החלטתי מיום 13.12.2006).
6. עוד יצויין כי הנתבע עצמו טוען כי הענות לבקשתו תחייב דחייה נוספת של הדיון, כדי שיוכל להתארגן מבחינה לוגיסטית לצורך קיום שיחת וידאו. דא עקא, כל דחייה כעת פרושה דחייה נוספת של חודשים ארוכים, עד לאחר פגרת הקיץ, שכן מבחינה טכנית לא ניתן עדיין לקיים שיחות וידאו בכל אולם של בית המשפט, והדבר מצריך תיאום זמן ראוי מראש, כאשר בינתיים יומנו של בית המשפט עמוס עד לפגרת הקיץ.
7. סוף דבר, הבקשה נדחית. שמיעת הראיות תהיה בדרך המקובלת, ביום 22.3.2007 בשעה 11:30.
8.
המזכירות תודיע טלפונית לצדדים תוכן ההחלטה.
ניתנה היום כ"ח באדר, תשס"ז (18 במרץ 2007) בהעדר
הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט
