בפניי בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעים בטענה שעניינה של התביעה הוא טענת המשיב לפיה נתן להם הלוואה בשנת 2000 בסך 60,000 ש"ח. לטענתם, מעולם לא ניתנה להם הלוואה זו. היכרותם של המבקשים 1 ,2 הוריה של המבקשת 3, עם המשיב שטחית בלבד, מעולם לא היו איתו בקשר עסקי ולמעשה חתמו על שטר החוב בנסיבות אחרות מהכתוב בכתב התביעה. השטר נחתם בתאריך 31.12.02 ולא כנטען בתאריך 31.12.00 והתאריך למעשה זוייף.
במהלך השנים 2000-2001, בעקבות מצב כלכלי אליו נקלעו, נטלו המבקשת 3 ובן זוגה שמעון תמרי, הלוואה מהמשיב בסך 60,000 ש"ח ולשם הבטחת פירעונה נתנו למשיב את שטר החוב המצורף לתביעה. הלוואה זו נפרעה ע"י המבקשת 3 ומר תמרי ושטר החוב הוחזר לידיהם והיה מצוי בחזקתם עד למועד הדיון בבר"ל שנערך ביום 4.6.06.
לימים, הגיש המשיב תובענה שמספרה 14436/05 כנגד המבקשת 3 ומר תמרי ע"ס 328,624.60 ש"ח ומכאן, המשיב תובע בתביעה זו, את שטר החוב שניתן להבטחת פירעון ההלוואה שתשלומה נתבע בת.א. 14436/05. לטענתם, המשיב לא צירף כל ראיה או הוכחה התומכים בטענתו כי נתן ההלוואה למבקשים 1 ,2 וטענה זו לא נסתרה בחקירתה של המבקשת 3.
המשיב מלווה מנוסה בשוק האפור, שעסקיו בזמנים הרלוונטיים לתביעה היו נרחבים,איים על חיי ילדיה של המבקשת 3 ומשום כך חתמה, תוך לחץ, על המסמך כפי שהוגש וסומן בש/1 (שטר החוב ע"ס 60,000 ש"ח) וזאת מתוך רצון להגן על משפחתה וללא ידיעת בני משפחתה.
לטענתם, לא שלא פרעו את ההלוואה אלא, ההלוואה לא נלקחה מעולם על ידם.
לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה מאחר וכל הגנתם של המבקשים מבוססת על כך שההלוואה נשוא תביעה זו מחד, אינה קיימת ומאידך כאילו נפרעה ואין כל ממש בטענותיהם ביחד ולחוד.
לטענתו, קיום חובות המבקשים הוכחו מעל לכל ספק והמבקשת 3 אף הודתה בכך בחקירתה בדבריה: "אני לא אומרת שאני לא חייבת כלום"... ומשכך טענה פעם אחת, כי ההלוואה לא ניתנה, פעם שנייה ההלוואה נפרעה ובפעם השלישית טוענת כי חייבת חלק מההלוואה.
המבקשת 3 מנסה לקשור את השטר נשוא החוב לחובות נוספים שלה, ביחד עם בן זוגה, אשר בגינם נמסרו לו שקים שמעולם לא נפרעו והיא מנסה ליצור אנדרלמוסיה במכלול הכספים שלקחו ממנו, תוך ניצול האמון שנתן בהם.
בן זוגה של המבקשת 3 אינו חתום על השטר ולא הובאה כל הוכחה או תצהיר ממנו לתמיכה בטענותיה.
סיפורם הבדוי של המבקשים, מנסה להתבסס על החתמת השטר מתוך איומים ,תוך הכפשת שמו והוצאת דיבה עליו.
המשיב, אדם עיוור,נתן את אמונו במבקשת 3 והטיב עמה ועם הוריה בהעמידו לרשותם את ההלוואה. לא הוגשה כל תלונה למשטרה על האיומים ולא הובאה בפני בית המשפט כל הוכחה על כך.
מנגד, המשיב הגיש תלונה על גניבת השטר ותלונה זו הובאה לידיעת בית המשפט. למבקשים ו/או בן זוגה של המבקשת 3 הייתה גישה חופשית אל התובע ובביתו וביקרו אצלו רבות ויצרו מערכת של אמון מלא.
המבקש 1 טען בשמו ובשמה של המבקשת 2 כי לא ידע דבר וכל ידיעתו נובעת מאמירות המבקשת 3 משכך ביסס את הגנתו על עדות שמיעה שאין לה מקום שתישמע. בהיותו עיוור, נאלצה המבקשת 3 למלא את שטר הערבות במו ידיה ואין כל הסבר מדוע לא קבעה בעמודת "התמורה", כי מדובר בערבות, בגין הלוואה שניתנה לה ותמוהה העובדה שחתמה כערבה והחתימה את הוריה בתור עושי השטר.
לטענתו, המסקנה היחידה היא כי המבקשים 1 ,2 קיבלו את ההלוואה בערבותה של המבקשת 3 וכי מעולם לא החזירו אותה ולא המציאו כל הוכחה אף בדוחק כנגד טענותיו בתביעה זו .
דיון
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית
הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 2418/96
כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133).
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה.
כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).
הגם שמדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, לגרסת המשיבה, הרי שעדיין מדובר בהגנה לכאורה המספיקה בשלב הרשות להתגונן.
