בפניי בקשת הנתבעים (להלן:
"המבקשים") ליתן להם רשות להתגונן, בטענה שדמי החכירה שולמו במשך שנים רבות עובר לשנת 2001 באמצעות הוראת קבע.
מסיבה לא ברורה, בין אם אצל המשיב ובין אם בבנק הוראות הקבע לא נדרשו. המבקשים נהגו לשלם למשיב בהוראת קבע גם עבור הבית נשוא התובענה, וגם עבור שתי חנויות ולא שמו לב כי המשיב אינו ממשיך לגבות דמי חכירה עבור הבית היות והתשלומים למנהל עבור החנויות המשיכו להיפרע.
לטענת המבקשים, המשיב השתהה בהגשת התביעה, מיום 5.1.01 ועד יום הגשת התביעה 7.1.07 ולא התריע קודם לכן כי קיים חוב. המבקשים פנו למשיב וניסו להסביר כי דמי החכירה מתבססים על שומה גבוהה מדי.
השיהוי של 6 שנים גרם למבקשים נזק רב בכך שנמנעה זכותם לחלוק על גובה השומה ממנה נגזרים דמי החכירה, ונמנעה זכותם להצטרף למבצעי ההיוון.
לטענת המבקשים, גם פקידי המנהל מאשרים כי בעקבות תקלה במחשבים שארעה בשנת 2001 לא קיבלו כל החוכרים מידע בדבר מבצע ההיוון וכעת הם דורשים את מלוא הסכום מבלי לבוא לקראת המבקשים.
לטענת המשיב, לאחר שהוגשה כנגד המבקשים תביעה לתשלום דמי החכירה בגין התקופה שמיום 1.4.01 ועד ליום 31.3.06, מעלים המבקשים טענות כנגד גובה דמי החכירה שעליהם לשלם למשיב, כאשר למעשה חולקים הם על שווי המקרקעין כפי שנקבעו על ידי המשיב.
המבקשים מעולם לא השיגו על גובה דמי החכירה ואין כל רלבנטיות לשווים של המקרקעין, הואיל ודמי החכירה נקבעים על ידי המשיב בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל, ובהתאם להערכת השמאי הממשלתי אשר קבע את ערכי הקרקע של כלל הקרקעות העירוניות המנוהלות על ידי המשיב.
לטענת המשיב אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול הדעת הרשות בשלו, אלא אם החלטת הרשות חרגה ממתחם הסבירות ואין בטענות המבקשים לרבות חוות הדעת המוגשת מטעמם כדי להצביע על חריגה כלשהיא ממתחם הסבירות.
לטענת המשיב, מבצע היוון עליו הוכרז בשלהי 2006 ואשר פג ביום 31.1.07 נועד לאפשר לחוכרים לשלם דמי היוון חד פעמיים, דבר אשר מטבעו פוטר מתשלום דמי חכירה שנתיים. ברם, ההיוון צופה פני עתיד ואין בביצוע ההיוון כדי להשפיע על תשלומים שמועד היווצרותם קודם למועד תשלום דמי ההיוון. חוכר אשר יבחר שלא לשלם את דמיו ההיוון, חייב להמשיך לשלם את דמי החכירה, הואיל ומדובר בהצעה חדשה שהנה חיצונית להסכם החכירה, בין התובע לחוכר ואין ולא יכול להיות ספק, כי חוכר חייב בתשלום דמי חכירה שנתיים כל עוד לא שילם דמי היוון. בניגוד לאמור בבקשת המבקשים, אין ההיוון מאפשר מחיקה של החוב לשנת 2005 אלא שלאחר תשלום דמי החכירה יקוזזו מדמי ההיוון התשלום אשר שולם ע"ח שנת החכירה הנוכחית.
לטענת המשיב על פי החלטת מועצה מספר 1060, אשר קבעה את תנאי מבצע ההיוון, תנאי להשתתפות במבצע הנו העדר חובות עבר ומעניינו עולה כי המבקשים אינם זכאים כלל להצטרף למבצע ההיוון.
המבקשים התחייבו לשלם את דמי החכירה השנתיים ב- 1 לאפריל בכל שנה. לנוחיותם ולבקשתם, אפשר להם התובע לשלם את דמי החכירה בתשלומים והם בחרו לעשות זאת באמצעות הוראת קבע. אולם אין הדבר פוטר אותם מחובתם לפרוע את חובותיהם בפועל ולעמוד בהתחייבויותיהם.
דיון
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית
הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 2418/96
כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133).
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה.
"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט איננו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן אלא בוחן את הראיות על פניהן, בכפוף למה שמתגלה בחקירה הנגדית על האמור בתצהיר...תכליתה של החקירה הנגדית של המצהיר נועדה כדי להביאו לנסיגה מן הגרסה הכלולה בתצהיר ולמציל מפיו הודאה אשר ממוטטת את יסוד הגנתו להבדיל מערעור מהימנותם של עדים... אולם אם תצהירו של הנתבע איננו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה,אין להגנתו כל יסוד והוא לא יקבל רשות להתגונן פירוש הדבר שאם הנתבע מעלה בתצהירו הגנה שבעובדה, אולם בחקירה על התצהיר מתברר שלטענתו אין יסוד והגנתו היא הגנת בדים,לא יתנו לו רשות להתגונן" (כב' השופט דוד בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה" מהדורה שמינית (2006 )מעודכנת ומתוקנת הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמוד 186).
בעניינו, טוענים המבקשים כי היה על המשיב לשים לב כי הם לא משלמים דמי חכירה על הנכס וכי לא היה בידם לבדוק זאת שכן יש בידם שלושה נכסים ומתוכם שניים שולמו באופן סדיר.
כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).
הגם שמדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, לגרסת המשיבה, הרי שעדיין מדובר בהגנה לכאורה המספיקה בשלב הרשות להתגונן.
"בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש ובית המשפט יטה להיעתר לבקשה אפילו המדובר בהגנה דחוקה" (כב' השופט דוד בר "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה" מהדורה שביעית (2004) מעודכנת ומתוקנת הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמוד 171).
בטענות המבקשת הגנה לכאורה ובמיוחד נוכח טענתם לאי קבלת מכתבי התראה והסתמכותם על הוראת הקבע. ניתנת רשות להתגונן. התצהיר ישמש כתב הגנה.
