החלטה בתיק א 26437/96

בפניי בקשה מטעם התובע, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן:" המבקש"), לחתום על פסיקתא באשר לנתבעים, גב' בכר מירית (להלן:" נתבע 1"), ומר אריה גורן (להלן:" נתבע 2").

1. לאחר עיון בבקשה, בתגובות, ובתשובות לתגובות, הנני מגיע למסקנה, כי יש לדחות את הבקשה.

2. ביום 25.11.02  ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת יהודית שבח, בו קיבלה את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ברובה, כאשר היא קובעת לגבי נתבע 2 " נתבע 2 יהיה אחראי, איפוא, רק ל- 75% מן החוב שהצטבר בחשבון. באם התשלומים ששולמו עד כה אינם מגיעים לכדי 75%- ישלם הנתבע 2 את ההפרש".

לגבי נתבעת 1 קובעת כב' השופטת שבח " לא פטרתי אותה כליל מאחריות והערכתי את תרומתה לתוצאה ב- 15%. 15 האחוזים יגזרו מ- 75% מסכום החוב, ולא מכולו, באופן שבכל מקרה לא יגבה הבנק סכומים העולים על 75% מן החוב".

3. התובע והנתבע 2 הגישו כל אחד בנפרד, ערעור על פסק הדין של כב' השופטת שבח, שהדיון בהם אוחד, וביום 1.2.07 ניתן פסק דין בערעור, הדוחה את הערעור שהוגש ע"י התובע ומקבל בחלקו את הערעור שהוגש ע"י הנתבע 2, באופן שהנתבעת 1 והנתבע 2 יחויבו, ביחד ולחוד, ב- 75% משיעור החוב.

4. לאחר מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי הגיש התובע בקשה לביהמ"ש המחוזי לחתום על פסיקתא. הנתבעת 1 התנגדה לנוסח הפסיקתא שהוגשה לחתימה, וכב' הרשם הפנה את התובע לביהמ"ש השלום, על מנת שזה יחתום על פסיקתא המשקפת את פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת שבח, בקובעו כי ביהמ"ש המחוזי לא דן בשיעור החוב, אלא בחלוקת החוב.

5. התובע הגיש הבקשה דנן בצירוף פסיקתא לחתימה, בה צוין, כי הנתבע 2 ישלם לתובע " סך של 558,080.54 ש"ח (להלן:"75% מסכום התביעה")" וכן " ריבית שנתית בשיעור של 29% לשנה על הסך של 528,014.12 ש"ח מיום הגשת התביעה 13.3.96 -ועד ליום התשלום בפועל", ואילו לגבי נתבעת 1 ציין התובע כי עליה לשלם לו " סך של 111,616.10 ש"ח (להלן:"15% מסכום התביעה")" וכן " ריבית שנתית בשיעור של 29% לשנה על הסך של 105,602.82 ש"ח מיום הגשת התביעה-13.3.96- ועד ליום התשלום בפועל".

6. עיון בפסק הדין של כב' השופטת שבח, מראה כי לא הייתה כל קביעה כי הסכום שעל כל אחד מהנתבעים לשלם ישא ריבית, לא ברור מהיכן שואב התובע את העובדה, כי יש לחייב את הנתבעים בריבית בנקאית, שכן פסק הדין של כב' השופטת שבח אינו קובע כך וכן גם הערעור שהוגש ע"י התובע נדחה, מה גם שהתובע לא הגיש כל בקשה לתיקון פסק הדין או להבהרתו, ועל כן אינני סבור, כי ניתן לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית בנקאית שלא נקבעה בפסק הדין, כפי שציין התובע בפסיקתא שהגיש לחתימה, גם אם נניח, כי ניתן להוסיף חיובי ריבית, הרי שלא ברור מדוע יש לקבוע, כי תתווסף לפסק דין ריבית בנקאית.

7. תקנה 200 לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד- 1984, קובעת כי: " חייב בית משפט או הרשם בעל דין בתשלום ריבית, יקבע את שיעורה, לא קבע את שיעור הריבית, או פסק שיש לשלם את הריבית החוקית- ישולם השיעור המרבי המותר לפי הדין".

8. יתר על כן, לא ברורה לי גם עמדת התובע בעניין חיובה של נתבעת 1, שכן בפסק הדין נקבע כי נתבעת 1 תשלם 15% אשר יש לגזור אותם מ- 75% מהחוב, כך שלא ברור מדוע חישב התובע את 15% בהם חויבה התובעת 1 מסך החוב כולו ולא מ- 75%.

9. יחד עם כל האמור לעיל, בהחלטה שניתנה ביום 18.9.07 ע"י כב' השופטת זהבה אגי, בקשר לבקשה דנן, בה קבעה כי הנתבעים 1 ו- 2 יתנו את תגובתם לבקשה, עוד קבעה כב' השופטת אגי, כי "במידה ויש מחלוקת לגבי נוסח הפסיקתא והסכומים הכלולים בה- יצורף לתגובה נוסח הפסיקתא לפי גרסת הנתבעים", אולם הנתבעים לא טרחו לצרף נוסח פסיקתא לפי גרסתם למרות שהם חולקים על נוסח הפסיקתא שהוגשה ע"י התובע.

10. לאור כל האמור , מחד נדחית הבקשה לחתימת הפסיקתא בנוסח הנוכחי, ומאידך לא מצאתי לנכון לזכות את המשיבים בהוצאות מפאת העובדה שהם לא נענו בתגובתם להחלטת השופטת אגי, ולא הגישו פסיקתא התואמת את גירסתם.

המזכירות תשלח עותק מהחלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ד' באב, תשס"ח (5 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.