החלטה בתיק א 25771/05

התובעת הינה חברה במושב שיתופי אשלים להתיישבות חקלאית בע"מ. (להלן:" המושב").

התובעת הוכרה כאלמנת צה"ל לאחר שבעלה חלה בסרטן הקיבה. על פי האמור בכתב התביעה, הכירו שלטונות צה"ל בקשר שבין פציעתו של הבעל ז"ל לבין המחלה הממארת. התובעת מצינת בתביעתה כי למרות שחלק מהסיבות למחלת  הסרטן שתקפה אותו היה כרוך בעבודתו בשלחין במושב, לא הגישה בזמנו תביעת רשלנות כנגד המעוול, בין השאר משום שנשארה חברה באגודה השיתופית ובגלל שותפותה בנכסים ובאמצעי היצור שלה.

המושב, כמושבים וקיבוצים אחרים, צבר חובות רבים וענייניו הועברו לטיפולו של המשקם על  פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי תשנ"ב-1992.

המשקם, אשר בחן את חובות המושב קיבל את הצעת הנתבעת מס. 2, הסוכנות היהודית לישראל, להפיכת המושב לישוב קהילתי ולהפרדת בתי המגורים מאמצעי הייצור. הסוכנות היהודית קיבלה לידיה, לסילוק חובו של המושב כלפיה, את אמצעי הייצור והיא רשאית לנהוג בהם לפי ראות עיניה.

בהחלטתו קבע המשקם כי מרבית בתי המגורים יועמדו למכירה, למעט חמישה, שהוקנו לבעליהם ללא תמורה, לרבות בית התובעת . התמורה ממכירת הבתים חולקה בין נושי המושב -על פי תביעות החוב שהוגשו.

המשקם התבקש להתייחס בהחלטתו לפתרון פרנסתן של התובעת ואלמנה נוספת אך קבע בהחלטתו מיום 16.3.98 כי אין הדבר נכנס בגדרי תפקידו.

התובעת וחברתה הגישו תביעתן לפני המשקם וטענו כי הן נושות של המושב. כן נטען כי קבוצה מתישבי אשלים, ישוב קהילתי, מבקשת להשתלט על אדמות של המושב המיועדות לבניה מבלי לשתף את חברי המושב ובהן התובעת ברווחים שיוצרו מהבניה והשיווק האמורים.

בתביעתן, ביקשו התובעת וחברתה כי המשקם יורה מה הן הזכויות הקניניות של התובעות ברכוש האגודה ובאמצעי היצור שלה ועוד.

בהחלטת המשקם נקבע כי הטענה שהתובעות הינן נושות של המושב היא טענה חדשה שטרם נדונה, ואם יתברר כי אכן הינן נושות ולא יימצא פתרון במסגרת אמצעי היצור, אזי תהינה זכאיות להשתתף בחלוקת התמורה שתתקבל ממכירת הבתים בשיעור יחסי לנשייתן.

ביום 12/12/01 נחתם הסכם בין התובעת למושב המתבסס על החלטת המשקם מ- 16/3/98, הקובע כי הואיל והמושב שותף באורחן אשלים ומחזיק במבנה ובחצריו ואף השכיר אותו על הציוד שבו למפעיל, התחייב המושב להעביר 80% מהכנסותיו באורחן לתובעת ולחברתה לכל תקופת קיומם של המבנה והציוד ואפשרות ההחזקה של המושב בפונדק ובציוד.  ההסכם הותנה באישורו של המשקם.

בסעיף 5 (א) להסכם הוצהר כי הוא משקף את אומד דעתן של התובעות וסילוק מלוא תביעותיהן כלפי המושב.

התובעת הגישה לבית משפט זה תביעה לסעד הצהרתי כנגד המושב, הסוכנות היהודית לארץ ישראל וכנגד הועד הממונה של המושב וחברי הוועד שלו. בתביעה נטען כי הואיל וההסכם משנת 2001 איננו מקוים, נותרה התובעת ללא אמצעי מחיה, בניגוד למובטח ולמתחייב.

המושב, הוועד הממונה וחבריו (להלן:" המבקשים") הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף. בבקשתם טוענים המבקשים כי לא קימת כל יריבות בין חברי הוועד לבין התובעת (להלן:" המשיבה") והם לא הפרו כל חובה כלפיה.

עוד נטען כי וועד המושב איננו אישיות משפטית נפרדת הכשירה להיתבע באופן עצמאי. מבקשים אלו מצביעים על כך כי הסעד המבוקש בתובענה איננו מכוון אל מי מהם ולפיכך דין התביעה להידחות, בכל הנוגע אליהם.

הנני מקבלת טענות אלו מנימוקיהם. העובדה כי חברי הוועד קיבלו מינוי מרשם האגודות השיתופיות לפיו הינם רשאים לחתום בשם המושב, איננה מטילה עליהם חיובים אישיים. המשיבה בתביעתה איננה מיחסת להם כל מעשה או מחדל בגינו יש להפריד בינם, כמורשי חתימה, לבין הגוף בשמו פעלו. לפיכך, נדחית התביעה כנגד יעקב מושקוביץ וארז ירדני.

הנני מקבלת גם את הטענה כי הוועד הממונה איננו גוף משפטי וככזה, אין הוא יכול לתבוע ולהיתבע.

יתר על כן, הסעד המבוקש הינו הצהרה כי למשיבה חלק , נחלה וזכויות בנכסי המושב. לא נטען ולא נתבעה הצהרה כלשהי המכוונת אל הוועד הממונה, ומכאן, שהתביעה כנגדו אף היא אמורה להידחות.

נותר לדון בתביעת המשיבה כלפי המושב.

המושב טוען כי הזכות לסעד הצהרתי, ככל שהינה קיימת, נובעת מטענתה של המשיבה לחוב כלפיו  אשר נוצר לפני 31.12.91, וככזה, הינו חוב בסיסי על פי הגדרתו בחוק ההסדרים במגזר החקלאי, אשר דינו להתברר לפני המשקם.