1. לפני שתי בקשות מטעם הנתבעת ( להלן:"
המבקשת"). האחת, למחיקה על הסף של התביעה, שהוגשה כנגדה, מחמת התיישנות והשנייה, בקשה להוצאת חוות דעת רפואית מטעם התובעת מתיק בית המשפט.
2. התובעת, היא המשיבה בבקשה זו, הגישה כנגד הנתבעת תובענה בגין נזקי גוף אשר אירעו לה לטענתה שעה שנדרשה למלא דלק ברכבה ברשות התובעת, נכנסה לשירותים וכשיצאה מהשירותים, נפלה ונחבלה בגופה לרבות, שבר בכתף יד שמאל.
טענות הצדדים באשר לטענת ההתיישנות:
3. לטענת המבקשת, "
בתיק זה הוגשה ביום 24.8.04 על ידי התובעת תביעה בשל נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 24.8.97... יצויין כי בניגוד לנטען בכתב התביעה אירוע התאונה הנטען התרחש ביום 23.8.97 ולא ביום 24.8.97 ולראיה, בתעודת חדר המיון אשר צורפה לכתב התביעה עולה כי מועד ושעת קבלת התובעת לחדר המיון היה ביום 24.8.97 בשעה 00:06, קרי האירוע הנטען אירע ביום 23.8.97".
"
ברי איפוא", לטענת המבקשת, "
כי התביעה דנן הוגשה שלא כדין ודינה להידחות על הסף מחמת התיישנות", בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הקובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן במקרקעין הינה שבע שנים.
4. המשיבה מתנגדת לבקשה.
לדידה, "
...עילת התביעה לא התגבשה ביום קרות התאונה, שכן הטיפול הרפואי עד לקביעת מצבה הסופי של התובעת נמשך חודשים רבים ולפחות עד יום 2/98 כפי שעולה מהאישורים הרפואיים שצורפו לתביעה. בטרם נקבע מצבה לא יכלה להגיש תביעתה, רק עם התגבשות העילה בסיום הטיפול יכלה להגיש תביעתה... ע"כ תביעתה לגבי כאב וסבל הוצ' וכד' ככל שמשתקפים מיום הגשת התביעה המקורית והאישורים שצורפו לא התיישנו וניתן לדון בתביעה על סמך אלה, אף ללא קביעת אחוזי נכות. הנכות התגלתה רק מאוחר ולא ביום המקרה שכן מדובר בשבר מטבעו שמתאחה ואינו מותיר נכות בדרך כלל".
המשיבה ממשיכה וטוענת כי "
אומנם מיום קרות האירוע ליום צירוף חוות הדעת חלפו 7 שנים אך לא חלפו 10 שנים מיום שזה נתגלה-סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובסעיף 89(2) היום שבו נולדה עילת התובענה".
כן טוענת המשיבה כי "
...באישור ביה"ח נקבע יום התאונה כ-24 לחודש ולא 23 כטענת ב"כ הנתבע ולכך לא היה על מה לסמוך. אישור בי"ח באילת שהוא המסמך בכתב מראה כי התאונה קרתה ב- 24 לחודש בשעה 00:06 מכאן שהן התביעה המקורית והן המתוקנת ע"י צירוף חוות הדעת לא התיישנו".
4. המבקשת השיבה על תגובתה של המשיבה.
לטענתה, "
... התובעת בתגובתה, נתפסה לכלל טעות מאחר ובמקרה שבפנינו אין המדובר באירוע אשר מועדו אינו ידוע ובתובענה בגין נזק מתמשך ועל כן מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד קרות האירוע".
דיון
5. בע"א 34/95,
גבעון נ' ד"ר ברמה
, פ"ד(4), 462 קבע כב' השופט אור כי "
הסדר ההתישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתישנות, התשי"ח-1958, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".
אולם בעצם הקביעה כי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן : "
הפקודה") וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן: "
החוק") משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות", ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89 (2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, "
מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן". תקופת ההתיישנות תתחיל אז "
ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89,
שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום
, פ"ד מט (5), 503.
לעומת זאת מטיל סעיף 89 (2) לפקודה מיגבלה של זמן להגשת התביעה. "
הוראת הסיפא של סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי'... להתישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84,
אגיוף נ' קיבוץ גבת
, פ"ד מ(1) 531 ,528; וכן ע"א 831/80,
זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ
, פ"ד ל (3) , 122.
6. בע"א 148/89,
שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום
, פ"ד מט (5) בעמ' 505-504 עמד כב' השופט מצא על שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה שבין סעיף 89 (2) לפקודה וסעיף 8 לחוק: "
האחת, כי הסדרו של סעיף 89 (2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89 (2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89 (2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89 (2)".
7. מושא הגילוי לפי סעיף 8 לחוק הוא "העובדות המהוות את עילת התובענה", דהיינו כי הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התובענה. כשעילת התובענה היא נזק, כאמור בסעיף 89 (2) לפקודה, מותנה שיכלול העילה בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל. סעיף 8 לחוק כולל, אם כן, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי. ראה לעניין זה, ע"א 244/81,
פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית
, פ"ד לח( 3) 684-683 ,673.
8. לעניין גילוי יסוד "הנזק" נקבע בע"א 165/83,
בוכריס נ' דיור לעולה
, פ "ד לח (4) 554, 559 כי: "
אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק. אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת... אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו".
9. בע"א 4114/96,
אביגדור המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד נב (1) 857, עמ' 865-866, קבע כב' השופט גולדברג כי "
יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית. אם כי איבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי.
