בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף. ביום 25/5/05 לבקשת הצדדים ניתן צו לסיכומים.
המשיב (הבנק) הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שיקים שנמשכו ונחתמו על ידי המבקשת/הנתבעת - בלדי בע"מ. המדובר בשני שיקים אחד על סך של 17,201 ש"ח ז"פ 28/12/04 והשני ע"ס 16,950 ש"ח ז"פ 30/12/04 שנמשכו לפקודת "חטיפון על הגל" ועל גביהם הודפסו המילים "למוטב בלבד", על גב השיקים מוטבעות שתי חותמות שהכיתוב בהן הוא: "חטיפון על הגל" ו"חטיפון גל ייצור ושיווק מוצרי מזון 1989 בע"מ ע.מ 511425837".
הנתבעת טוענת כי מדובר בשיקים שנמשכו "למוטב בלבד" וניתנו לפקודת "חטיפון על הגל", הבנק אינו צד לשיק ולא טען במסגרת הבקשה לביצוע כי הוא שלוח של "חטיפון על הגל" ואינו יכול לטעון טענה כאמור לאחר שצרף את "חטיפון על הגל" כחייבת מס' 1 בתיק ההוצאה לפועל. לטענת המבקשים הבנק הוא צד רחוק לשיקים אין לו זכות לאחוז בהם אין לו כל מעמד בכל הנוגע לעסקת היסוד נשואת השיקים. הנתבעת מתבססת על ההלכה בע"א 1560/90
ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון [פ"ד מח(4), 498] (להלן: "הלכת ציטיאט") כי מקום שקיים בשיק כיתוב למוטב בלבד יחד עם כיתוב לפקודת, יש להעדיף את הכיתוב "למוטב בלבד" שהוסף על השקים ולכן אינם סחירים.
באשר לטענת הבנק כי המדובר בנפרע בדוי, משיבה הנתבעת כי אין המדובר בנפרע בדוי אלא בנפרע קיים וידוע כאשר עסקת היסוד נעשתה בין הצדדים והשיקים נמסרו לידי הנפרע. אליבא דנתבעת, בהסתמך על ספרו של זוסמן "דיני שטרת" מהד' שישית ע' 97 : נפרע יהיה בדוי\ כמשמעות היגד זה בפקודת השטרות אם המושך מבחינתו הסוביקטיבית לא רצה לראות במי שרשם כנפרע כמי שזכאי לפרעון השטר, והמצב העובדתי בעניין דנן אינו כזה מאחר שהשיק ניתן לפירמה או בית עסק שאיתו היו למושכת הנתבעת יחסי מסחר.
הבנק טוען כי השיק אינו תקין על פי מראהו מאחר שלא נמחק הכיתוב "לפקודת" ולכן אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע בבירור מתוך השטר. לטעמו של הבנק יש לאבחן את עניין ציטיאט מהעניין דנן מאחר ששם לא נפסק מה הדין כאשר אם ההוראות "לפקודת" ו"למוטב בלבד" שתיהן בדפוס, ולכן יש להתחקות אחר כוונת הצדדים.
עוד טוען הבנק כי הנפרע "חטיפון על הגל" אינו שם של חברה, שם החברה הוא חטיפון גל ייצור ושיווק מוצרי מזון 1989 בע"מ אי לכך הנפרע הרשום הוא נפרע בדוי לכן אין עוד משמעות לכיתוב למוטב בלבד ויש לראות את השיקים כשיקים למוכ"ז מבלי שיש לבחון את אומד דעת הצדדים על השטר.
הכרעה
השאלה הטעונה הכרעה הינה האם היה כוחו של הנפרע עימו, להסב את השיק לבנק; קרי,האם הוספת הכיתוב למוטב בלבד ללא מחיקת הכתוב "ל
פקודת" הגבילה את סחירותו של השיק. כך גם יש לדון בשאלה האם הנפרע בשיק הוא נפרע בדוי אם לאו.
סעיף 7(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], קובע, כי "שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו בינם לבין עצמם, אך אין הוא סחיר". עוד מקדמת דנא, נדרש בית המשפט העליון להוראת-חוק זו, בעניין דומה:
"מקום ששטר מכיל מילים האוסרות על העברתו או המורות על כוונה שהשטר לא יהא עביר, על-פי סעיף 7(א) לפקודה, השטר אינו סחיר. מצד אחד המילים "לפקודת ה'" מורות על סחירות השטר (שאף אילמלא כך הוא סחיר, מכוח סעיף 7(ד), עקב נקיבת שם הנפרע), ומצד אחד מורה המילה "בלבד" שהשטר לא יועבר. שני הכתובים מכחישים זה את זה. מה עדיף? ...
כלל גדול הוא בהלכות השטרות שאין די אלא במילים מפורשות וברורות כדי לשנות תוצאה משפטית העשויה לנבוע ממהותו של המסמך. כאמור, שטר המפרש בשמו של נפרע, מה גם כאשר המילה "לפקודת" קודמת לשם, הוא מסמך הניתן לסיחור בהיסב. אף מחיקת המילה "לפקודת" שבוודאי לא באה אלא כדי למנוע סיחורו של מסמך, אינה מוציאה שטר מכלל המסמכים הסחירים...
מילים מפורשות וחד משמעיות דרושות כדי ליטול מן המסמכים תכונת הסחירות שהחוק ייחד להם" [ע"א 24/67
יעקב איגלברג נ' אברהם זיכרברוד, פ"ד כא (2) 33].
שנים ארוכות שלטה בכיפה הגישה, כי מכיוון שהסחירות הינה מתכונותיו הבסיסיות של שטר, יש לפרש את סעיף 7(א), בפרשנות מצמצמת. שלילת סחירותו של שטר מחייבת נוסח ברור וחד-משמעי. יש צורך במילים מפורשות כדי ליטול מן השיק את תכונת הסחירות. אלא שלימים נפסק בעניין
ציטיאט כי יש ליתן תוקף לכוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מכלל נסיבות העניין, בכלל זה, מילים שנכתבו על גבי השיק. דהיינו הולך וגובר משקלה של כוונת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי על גבי השטר.
בעניין
ציטיאט דובר בשני כתובים המכחישים זה את זה. האחד בדפוס, והאחר בכתב-יד. או אז נקבע, כי יש להעדיף את הכתוב ביד, שהוא, כדברי ב"כ התובע, גילוי מפורש ופשוט; וכי במקרי גבול, יש להעדיף את הכתוב המקדם את הסחירות.
ענייננו שונה, כאמור, בכך שרק כתוב אחד לנו, "למוטב בלבד" ללא מחיקת המילה "לפקודת" כב' השופט י' זוסמן קבע בשעתו בספרו, כי אין במילה 'לפקודת', או בהעדרה, כדי לתמוך או לשלול בסחירותו של שטר [י' זוסמן,
דיני שטרות, (1983), עמוד 66 ואילך]. אכן, הסחירות היא עניין מהותי בשטר, ואף כי ירד קרנה, עדיין לא בטלה [ש' לרנר,
דיני שטרות, (תשנ"ט - 1999), בעמוד 148 ואילך]. אלא שעל פי המגמה העולה מפסק הדין בעניין
ציטיאט, "ספק אם פסקי הדין הקודמים משקפים עדיין את ההלכה" (שם, בעמוד 220).
המדיניות המשפטית הרצויה היא, כי דחייה או מחיקת תובענה על הסף "הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה" (ע"א 693/83
שמש נגד
רשם המקרקעין פ"ד מ (2) 668 671 ד' ), די בכך שקיימת אפשרות אפילו קלושה שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה (ר' ע"א 35/83
חסין נגד
פלדמן לז (4) 721).
בעניין חסיד (ע"א 796/89
עיזבון המנוח שמואל חסיד ז"ל נגד
עיזבון המנוח ברוך וכט מה 5 558 ) כתב כב' השופט ד לוין :
"כאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על-פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו (שם ע' 562 א)"
לעניין זה ר' גם גורן "
סוגיות בסדר הדין האזרחי" מהדורה שביעית בהוצאת "סייגא" ע' 139:
