1. המחלוקת הדרושה הכרעה כאן היא על מי מבין הנתבעות תחול החובה לפצות התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאת מותו של המנוח אבו קוש האני ז"ל (להלן:
"המנוח") בתאונת דרכים שאירעה ביום 31.3.04.
2. ההכרעה כאן באה בהמשך להסכמה שבין ב"כ התובעים לב"כ הנתבעת 2 כי זו תינתן על פי כתבי הטענות, כשב"כ התובעים הודיע כי מתוך שהמחלוקת היא בין הנתבעות בלבד - יוגשו סיכומי הטענות רק על ידי הנתבעות, מאחר ולתובעים אין למעשה עניין במחלוקת המשפטית שנתגלעה.
הנתבעת 1 לא נתנה עמדתה, אך הגישה סיכומי טענותיה כפי ההחלטה מיום 29.5.07 - ובהעדר עמדה - תינתן ההחלטה על פי כתבי הטענות.
3. אין חולקין כי ביום 31.3.04 נפגע המנוח בתאונת דרכים עת שנהג במשאית, מספר רישוי 00-525-94 (להלן:
"הגורר"), לה היה מחובר נגרר שמספרו 00-537-92 .
ראשית הוגשה התביעה כנגד הנתבעת 1 כמבטחת הגורר, וביום 19.11.06 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו הוספה הנתבעת 2 - כמבטחת הנגרר.
המנוח, שנפצע אנושות, הובהל ממקום התאונה לבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע , שם אושפז כשהוא מחוסר הכרה, ולאחר יומיים, ביום 2.4.04 נפטר מפצעיו - כשהוא בן 29 שנים.
4. אין מחלוקת גבי נסיבות התאונה כי זו אירעה בהיות המנוח נוהג בגורר, כשהנגרר מחובר אליו, כששני אלה התדרדרו והתהפכו.
5. אין מחלוקת גם כי הנתבעת 1 היא מבטחת הגורר ואילו הנתבעת 2 ביטחה את הנגרר, אלא שהנתבעות, שהגישו כל אחת כתב הגנה מטעמה, מבקשות להטיל החבות - האחת על רעותה.
6. הנתבעת 1 טוענת כי על הנתבעת 2 לשאת בחבות, מתוך הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן:
"החוק"), שהכניס מפורשות את הרכב הנגרר או הנתמך על ידי רכב מנועי - להגדרת ה"רכב מנועי" שבחוק, שכבר נאמר והוכרע לא אחת כי "הרכב הנגרר" אינו חייב להיות מונע בכוח מכני משלו על מנת שיחשב כרכב מנועי.
כיוצא, ומתוך הוראות החוק, חלה החובה לבטחו בפוליסת ביטוח חובה - כפי שאכן נעשה בפועל על ידי הנתבעת 2.
טוענת הנתבעת 1 כי מאחר והגורר והנגרר נחשבים כרכב מנועי, הנה עסקינן בשימוש בשני כלי רכב מנועיים בעת ובעונה אחת, ומאחר ובעת התאונה היה המנוח בעל "השליטה והפיקוח" הן בגורר והן בנגרר - הנה יש לראותו כמי שנהג בשניים.
טוענת הנתבעת 1 כי מאחר והוציאה לגורר תעודת ביטוח חובה שבתנאים הרשומים בה הוגבל השימוש המותר בגורר - כזה המכוסה על ידה, הנה אין היא חבה, שהרי ביטוח החובה שהוצא לגורר ושהיה בתוקף בעת התאונה - לא כיסה גרירת רכב שאינו רכב ממונע או גרירת נגרר נתמך, בעוד שתעודת ביטוח החובה שהוצאה על ידי הנתבעת 2 לנגרר - כיסתה את גרירת הנגרר על ידי הגורר, ומכאן, מתוך שהנתבעת 2 גם גבתה פרמיות, מתוך שלמנוח, היו בעת התאונה, כך יוצא, שני ביטוחים אישיים, באופן שה"שימוש" שעשה בנגרר על פי תעודת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 2 היה מכוסה, ואילו ה"שימוש" שעשה המנוח בגורר - לא היה מכוסה על ידה - הנה הנתבעת 2 היא שחבה.
הנתבעת 1 טענה עוד כי תעודת הביטוח שהוציאה לא הורחבה לשימוש ברכב נגרר מאחר ולא נלקחו בשיקול הסיכונים שבשימוש ברכב שכזה.
לחילופין טענה הנתבעת 1 כי החבות צריך שתחולק בין שתי הנתבעות - בחלקים שווים, מאחר וכל אחת מהן הוציאה תעודת ביטוח לאיזה מהרכבים שהיו מעורבים בתאונה.
7. הנתבעת 2 טענה כי אין מחלוקת כי הנגרר אינו רכב ממונע, כי העובדה שהוא נכנס להגדרת "רכב מנועי" שבחוק - אינה מלמדת כי הוא הוצא מתוקף הכיסוי שנעשה על ידי הנתבעת 1, וכי הפוליסה שהוציאה הנתבעת 1 אינה מחריגה שימוש בגורר הכולל נגרר מסוג זה המעורב בתאונה.
טוענת הנתבעת 2 כי מאחר והרכב שניתן לו כיסוי בתעודה שהוצאה על ידה נגרר על ידי רכב גורר שכוסה בתעודה שהוצאה על ידי הנתבעת 1 - הרי שהחבות מוטלת רק על הנתבעת 1 - כך על פי הלכות שנקבעו באסמכתאות שנתנה.
דיון
8. אחר עיון ושיקול טענות ב"כ בעלי הדין, הוראות החוק וההלכה, לרבות עיון בתנאים המופיעים בתעודת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 1 - אני מוצאת להכריע כפי טענתה החילופית של הנתבעת 1 ולהורות כי חלוקת החבות תעשה בינה, כמבטחת הגורר, ובין הנתבעת 2, כמבטחת הנגרר - בחלקים שווים.
9. אינני מוצאת להכביר עוד במה שנפסק והוכרע, במה שמופיע באופן מפורש בחוק, כי הנגרר הוכנס במסגרת הגדרת "רכב מנועי" שבחוק, וככזה - חלה החובה לבטחו בפוליסת ביטוח חובה - כפי שאכן עשתה הנתבעת 2.
