ביום 24.4.2006 ניתנה על ידי החלטה אשר עסקה במכלול המחלוקות שעלו לדיון בתובענה שבתיק זה (להלן: "החלטת 06") למעט עניין אחד שחזית ההגנה בעינינו הורחבה, כפי המפורט בהחלטת 06 ונוגע לחשבונית הנוספת, כהגדרתה שם ואשר תוגדר להלן כ"החשבונית"; מקור החשבונית הוגש בהליכים נשוא החלטה זו והיא סומנה כמוצג צכ/1.
החלטה זו משלימה את החלטת 06 [ שבעקבותיה ניתן פסק דין חלקי בכל הנוגע למכלול המחלוקת שהוכרעה בה, למעט זו הנוגעת לחשבונית ] ועל כן איני רואה מקום לפרט את רקע הדברים והוא נכתב ופורט בהחלטת 06; בהתאם יעשה על ידי שימוש באותם נתונים, מושגים והגדרות שבהם עשיתי שימוש בהחלטת 06, למעט הגדרת החשבונית כאמור לעיל.
שתי עדויות משלימות הובאו לעניין החשבונית ואין בהן כדי להביא לקביעה עובדתית ברורה באשר לתשלום שבגינו ניתנה החשבונית.
מטעם התובע נמסר תצהיר של ביתו הגב' רותי הרשקוביץ' (להלן: "רותי") אשר בחקירתה הנגדית הסכימה, בסופם של דברים, כי אין היא יודעת אם התשלום על פי החשבונית קשור לפרוייקט נשוא התביעה, או קשור לפרוייקט נוסף שגם בגינו נתן התובע שירות מקצועי לנתבע והוא בנכס בגוש 6869 חלקה 79 [ להלן:"פרוייקט התביעה" ו "הפרוייקט השני" בהתאמה; ראה סעיף 4 לתצהירה של רותי ועדותה בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון ביום 17.12.06 (להלן: "הפרוטוקול") בסוף העמוד ובעמ' 6 שם, שורה 1 ].
רותי מאשרת כי למעט שני הפרוייקטים הנ"ל, לא ביצע התובע עבור הנתבע שירות נוסף, לפחות, כך ניתן להבין, לא שירות המצדיק תשלומים מסדרי גודל כפי סכום החשבונית [ עמ' 4 לפרוטוקול שורות 7, 8 ].
הנתבע מסר תצהיר משלו, אולם גם הוא אינו יודע לומר פוזיטיבית שהתשלום לפי החשבונית מהווה פירעון (חלקי) של החוב בגין פרוייקט התביעה או תשלום בגין הפרוייקט השני, כאשר בחקירתו הנגדית הוא למעשה שולל את הקביעה החד משמעית בסעיף 4 לתצהירו לפיה התשלומים ששילם לתובע בגין הפרוייקט השני היו מאוחרים יותר למועד החשבונית שהוא 19.1.99 [ להלן: "מועד החשבונית"; ראה סעיף 4 לתצהיר הנתבע וכן עדותו בסוף עמ' 7 לפרוטוקול ].
את הקישור בין החשבונית לבין החוב נשוא התביעה מוצא הנתבע בכך שהחשבון הראשון שנשלח אליו [ נספח ו' לתצהיר התובע ] הוא מתאריך 7.1.99, קרי סמוך למועד החשבונית [ סעיף 5 לתצהיר הנתבע ].
סמיכות המועדים יש בה אולי כדי להצביע על הקשר בין החשבונית לבין פרוייקט התביעה אולם מאידך, אין קשר בין סכום החשבון הנ"ל בסך כולל 337,244.50 ש"ח ובין התשלום לפי החשבונית, שהוא בסך של -.50,000 ש"ח + מע"מ בסכום של -.8,500 ש"ח (להלן: "סכום המע"מ") ובסה"כ סכום של -.58,500 ש"ח.
לזאת יש להוסיף שהנתבע שילם את מירב התשלום על פי החשבון הנ"ל, סכום של
-.200,000 ש"ח, בהלוואה, כפי המפורט בהחלטת 06, ובכך נחלש עוד יותר הקשר בין החשבונית לחשבון נספח ו' הנ"ל.
מאידך, לא מצאתי ממש כלשהו בטענות התובע באשר לזיוף החשבונית וכו' והכל בגין כך שעותק השיק בגין סכום המע"מ המצורף לתצהיר הנתבע נושא תאריך של 14.2.98, לכאורה מועד הקודם ב 11 חודשים למועד החשבונית כאשר ניכר על פני הדברים שמדובר בטעות סופר והכוונה היא ליום 15.2.99; דבר זה אני קובע ללא כל קשר לדף החשבון שצורף, שלא כדין, כפי שלהלן, לסיכומי טענות הנתבעים [ להלן: "דף החשבון" ].
גם אם לא ברור הגורם שרשם על גבי החשבונית את פרטי השיק שניתן לתשלום סכום המע"מ, ברור שסכום המע"מ הכלול בחשבונית נרשם במועד הוצאתה בידי רותי או מי מגורמי משרדו של התובע [ עדות רותי בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 5 עד 10 ]; דבריו של הנתבע בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 1, לפיהם הרישום בכתב יד הוא של עובד שלו בשם שלומי הוצאו מהקשרם וכוונתו, כפי הקשר הדברים, היא לכיתוב על גבי השיקים ששימשו לתשלום המפורט בחשבונית או ספחי השיקים הנ"ל, נספחים 2 עד 4 לתצהירו ולא לפרטי שיק המע"מ הרשומים על גבי החשבונית; לא היה מקום להאשים את הנתבע בזיוף כפי שנעשה בסעיף 3 לסיכומי טענות התובע.
אכן תמוהה העובדה שהחשבונית צצה והגיעה אל שולחן הדיונים רק בשלב מאוחר ביותר, כפי המפורט בהחלטת 06, והדיון בעניינה הותר על ידי בנסיבות המקרה, כפי המפורט באותה החלטה.
במכתבו של בא כח הנתבעים, עו"ד סרי, שנשלח לב"כ התובע טרם הגשת התביעה
[ מוצג צכ/2, נספח יא' לתצהיר התובע ] התייחס עו"ד סרי לתשלומים השונים ששילם הנתבע לתובע בגין פרוייקט התביעה ולא ציין כלל תשלום בסכום החשבונית ובמועד החשבונית. כך גם לא הוזכרה החשבונית בכתב הגנת הנתבע.
לנתבע הסברים לעניין האמור לעיל, אך אין בדעתי להידרש להם; ראשית, האמון שיש לתת בדברי הנתבע אינו רב ועמדתי על כך בהחלטת 06; שנית, ממילא, גם אם אקבל הסברים אלה, עדיין אין בראיות הנתבע כדי להקים בסיס עובדתי פוזיטיבי לנסיבות הוצאת החשבונית וסיבת התשלום לפיה.
מכאן, שלא הוכח מהותו של התשלום על פי החשבונית, לכאן או לכאן ודינו יוכרע לפי "נטל השכנוע" [ הוא הידוע כ"נטל הראיה" כפי הסיווג הטרמינולוגי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960 ].
העקרונות המנחים לאמור הונחו בפסק הדין ע"א 642/61 טפר נ. מרלה, פד"י טז עמ' 1000 [ להלן: "פסק טפר" ] והם שניים המשלימים זה את זה.
העיקרון הראשון, או הבסיסי, שהוא עקרון ה"הודאה והדחה" הוגדר, בעקבות פסק הדין הנ"ל, בדברים הבאים:
