החלטה בתיק א 219001/02

בפני טענת חיסיון בפני הגשת מסמכים שנטענה במהלך ההוכחות בתיק.

בדיון מיום 6.2.05 עת נחקר התובע ע"י ב"כ הנתבעים המלומד ביקש זה האחרון להגיש לבית המשפט את טיוטת כתב התביעה של התובעים כשמצורף לו הערות התובע לעורכי דינו. לטענתו קיבל את המסמך במסגרת גילוי המסמכים שהוחלפו בין הצדדים ומשהגיע המסמך לידיו במסגרת גילוי המסמכים אבד החיסיון עליהם.

ב"כ התובעים המלומדת התנגדה  להגשת המסמכים וטענה כי המדובר במסמכים חסויים שכן הוכנו במסגרת הכנת התובענה ונובעים  מלב ליבו של מערכת היחסים בין עורך דין ללקוח ולכן היא מתנגדת להגשתם.

לטענתה, לא ידוע איך הגיעו מסמכים אלו לידי ב"כ הנתבעים ובאיזו מסגרת השיג אותם וממי.

בדיון ביום 6.2.05 הסכמתי כי  אכן מדובר בעניין  יוצא  דופן, מפתיע ואפשרתי לב"כ התובעים לטעון בכתב  תוך 7 ימים מדוע בית המשפט לא יקבל את המסמכים ויסמנם. בשלב זה הוריתי כי המסמכים ישארו בחזקתו של ב"כ הנתבעים ולא יוגשו לביהמ"ש.

דיון:

לצורך הדיון הזה הנני יוצא מנקודת הנחה שהמסמכים אכן הגיעו לידי ב"כ הנתבעים במסגרת החלפת המסמכים שבין הצדדים בהליכים מקדמיים בתיק. עוד אני מניח כי הועברו מסמכים אלו מתוך טעות של ב"כ התובעים או מי מטעמה שכן, ההגיון הבריא וידיעה שיפוטית מובנת היא כי צד להליך משפטי לא יעביר לצד שכנגד טיוטות קודמות של כתבי טענות ובוודאי לא את הערות הלקוח בקשר לטיוטות. שיטת המשפט האדוורסלית, אף עם ההתקדמות לקראת הדין הקונטיננטלי וקיום הליכים כ"קלפים פתוחים", אינה דורשת גילוי מסוג זה המהווה חדירה לעומק היחסים שבין עו"ד ולקוח.

ב"כ התובעים טענה כי המדובר במסמכים חסויים על פי כל דין ולא הייתה כל כוונה לוותר על החיסיון, במפורש ו/או מכללא ומשלא הייתה כוונה שכזו לא ניתן לטעון כי היה ויתור על החיסיון.

לצורך הדיון אצטט את החלק הרלוונטי מתצהירו של התובע כפי שהובא בתצהיר גילוי המסמכים:

"... להלן המסמכים המצויים בידי התובעים והרלוונטים לתיק הנדון:

כתבי טענות על נספחיהם בת.א 219001/02

התכתבויות בין עורכי הדין

התכתבויות בין עורכי הדין ללקוחות-חסוי (ההדגשה שלי- מ.ק)

כתבות עיתונות.

קלטות ותמלול-חסוי

11..."

הלכה פסוקה היא שהחסיון אינו של עורך הדין, אלא של לקוחו (ר' ע"א 44/61 אהרון רובינשטיין נ' מפעלי טקסטיל נצרת בע"מ, פ"ד ט"ו 1601 ,1599 ). במקרה דנן מעיון בתצהירו של התובע  הובא לעיל עולה במפורש כי הלקוח ביקש כי ההתכתבויות בינו לבין עורך דינו יישארו חסויות ולא הייתה בכוונתו לחשוף אותם לצד שכנגד.  

חסיון עו"ד לקוח נגזר מחובת הסודיות הכללית שחב עו"ד כלפי לקוחו (ר' כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986. חובה זו נועדה לאפשר ייצוגו של הלקוח באופן הולם ויעיל וקיבלה ביטוי רחב היקף בסעיף 48 לפקודת הראיות {נוסח חדש} ובסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בצורה זו, הלקוח אינו חושש מהשלכות עתידיות של אמירותיו והתכתבויותיו עם עורך דינו, ופורס בפני עורך הדין את מלוא החומר ללא סלקציה מקדימה. עורך הדין מצידו בורר מתוך כלל התשתית שנפרסה בפניו את החומר שישרת את אינטרס לקוחו, במהלך ייצוגו, בצורה הטובה ביותר.  התכלית שלשמה ניתן החסיון חשובה ביותר למיצוי נכון של הזכויות המשפטיות המוקנות לאדם, ולהנעת גלגלי מערכת המשפט באופן היעיל ביותר מבחינתו של הצד הרלוונטי. מדובר בזכות רחבה מאד, כאשר היחיד שיכול לוותר על החיסיון הוא הלקוח. במקרה דנן הגיעו המסמכים לב"כ הנתבעים מאת ב"כ התובעים או מי מטעמה בטעות ולא היתה כל כוונה לחושפם בפניו שכן התובע עצמו ביקש כי יישארו חסויים.

בע"א 240/73 ברוך ויקלר נ דב טישלר, פד"י כ"ח(1)201,  נידונה השאלה האם מסמכים שבטעות נכללו בין מסמכים שלגבהים לא נתבע חסיון יכול המערער לתקן את תצהירו כך שמסמכים אלה יועברו לרשימת המסמכים עליהם חל החסיון. בית במשפט השיב על השאלה הזאת בחיוב. קל וחומר במקרה שלפנינו שכן מסמכים אלו נכללו בתצהירו כמסמכים חסויים ולא הייתה בכוונתו לוותר על חסיונם ועקב טעות משרדית הגיעו לידי הצד שכנגד. אי שימוש במסמכים אלו נובע אף מעקרון תום הלב בניהול הליכים בפני ביהמ"ש. ב"כ הנתבעים המלומד ידע -  או היה עליו לדעת - עת קיבל את המסמכים כי מדובר במסמכים חסויים שהגיעו אליו בטעות מאת ב"כ התובעים או מי מטעמה וראוי היה כי לא ייעשה בהם שימוש. משול הדבר ללקוח אשר נכנס לחנות ולאחר שרכש מוצר מסויים קיבל מאת הזבן עודף ביתר הרי חובת ההגינות וכללי תום הלב שיעמיד את הזבן על טעותו וכי יחזיר את שקיבל ביתר.

אציין כי פסק הדין עליו מסתמך ב"כ הנתבעים המלומד (ת"א (י-ם) הוצאה עברית בע"מ נ' ההסתדרות הציונית העולמית,  פסקים  מחוזיים (ט') 449) הינו פסק דין משנות החמישים שניתן לפני תחיקתו של ס' 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש)  ושל סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדיו הקובע את חובת החסיון.