1. ביום 4.8.02 ארעה תאונת דרכים טראגית, בה קיפח המנוח מואפק יאסין ז"ל את חייו, והוא כבן 19 שנים בלבד. התביעה שבפניי הוגשה על ידי הוריו ויורשי עזבונו, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
2. אין חולקין כי בעת התרחשות התאונה נהג ברכב צד ג' מס' 2 (להלן-"והיב"), שעה שלא החזיק ברישיון נהיגה.
3. בפתח הדיון שהתקיים בפניי ביום 25.2.07 הודיעו ב"כ הצדדים כי הושג ביניהם הסדר דיוני, לפיו נאותה הנתבעת לשלם לתובעים סכום השווה ל-70% מהנזק, כפי שייקבע על ידי בית המשפט או כפי שהצדדים יסכימו ביניהם. לסכום שיתקבל יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד. עוד הוסכם כי והיב ישפה את הנתבעת על כל סכום שתחויב לשלם לתובעים, זאת לאחר שהוסכם כי הוא זה שנהג ברכב בעת התרחשות התאונה וכי המנוח לא ידע ולא צריך היה לדעת כי נהג ברכב ללא רשות בעליו.
ב"כ הצדדים הודיעו כי המחלוקת בתיק מצטמצמת לשאלת זכות השיפוי של הנתבעת מאת צד ג' 1 (להלן-"נביל"), באופן שהשאלה היחידה העומדת על הפרק הינה האם ניתן לראות בנביל כמי שנתן רשות לווהיב לצורך זכות החזרה של הנתבעת.
4. בתצהיר עדותו הראשית (ג/1) סיפר נביל כי מפתחות הרכבים המשמשים אותו ואת אחיו, המנהלים יחד מוסך, מאוחסנים דרך קבע בסלסלה הנגישה לכלל עובדי המוסך. לדבריו, לאחר אירוע התאונה נתחוור לו כי והיב נטל מן הסלסלה, ללא ידיעתו וללא רשותו, את מפתחות הרכב שבבעלותו ועשה בו שימוש מבלי שניתנה לו רשות לכך. נביל הוסיף כי לבד מהמקרה המצער נשוא התביעה, מעולם לא שמע או ראה שווהיב, אחיינו, נהג ליטול רכבים של מאן דהוא.
5. והיב, מצדו, אישר בתצהירו (ג/2) כי נטל את מפתחות הרכב השייך לדודו, נביל, ללא הסכמתו וללא ידיעתו.
6. מטעם הנתבעת העיד חברו של המנוח, מר חאג' חמזי, אשר סיפר, בין היתר בתצהירו (נ/1), כי והיב נהג לנהוג עם רכבים של בני משפחתו, מעשה של יום ביומו. עד זה הצהיר כי ראה את והיב נוהג אף ברכבו של נביל, כמו גם ברכבים אחרים של אחדים מבני משפחתו האחרים. גם העד האחר מטעם הנתבעת, מר נאסר מוהנד אחמד, נמנה על חבריו של המנוח ושל והיב. אף הוא הצהיר בתצהירו (נ/2) כי והיב נהג לעשות כל הזמן שימוש ברכבים של בני משפחתו ולנהוג בהם בתחומי הכפר.
7. עדותו של נביל הייתה בעייתית בעיניי וקשה ליתן בה אמון רב. ניכר היה כי הוא עושה כל שלאל ידו על מנת להרחיק עצמו מאחריות בתיק זה. כך, למשל, הכחיש בחקירתו הנגדית כי והיב נהג לבקש ממנו בעבר להשתמש ברכבו (עמ' 11 ש' 6 לפרוטוקול). זאת בניגוד להודעתו במשטרה מיום 4.8.02 (נ/5), שם מסר כי "הבן של אחי שקוראים לו והיב לא פעם ביקש ממני את האוטו שלי אבל לא נתתי לו כי אין לו רישיון נהיגה...". סתירה נוספת נתגלעה בינו לבין והיב משנשאל באם הלה נהג להעלות רכבים על המסילה שבתוך המוסך ותשובתו הייתה שלילית (עמ' 11 ש' 4 לפרוטוקול). לעומת זאת, והיב עצמו הודה כי נהג במספר הזדמנויות להעלות רכבים על המסילה (עמ' 13 ש' 4 לפרוטוקול).
בהקשר זה אני רואה להפנות לכך שהנטל להוכחת הטענה כי נהיגתו של והיב נעשתה ללא הסכמתו של נביל, מוטל עליו (ראו: ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פד"י מג (2), 81; ע"א 20/64 הפניקס הישראלי נ' מדינת ישראל פד"י יח (3), 426). לטעמי, לא הורם נטל זה.
8. אלא שאף אלמלא הנטל המונח לפתחו של נביל, ואפילו הייתי מגיע לכלל דעה כי לא ניתנה הרשאה מפורשת לווהיב לעשות שימוש ברכב, לא היה בכך כדי לשנות את הכרעתי. הפסיקה הכירה, לא אחת, במצבים בהם ראתה היתר מכללא לנהיגה ברכב, גם אם לא ניתנה הסכמה מפורשת לכך. כך בעניין ע"א 139/64 קלדונין נ' גבאי פד"י יח (3), 417, שם נאמר בין היתר (בעמ' 420):
"המילה 'להרשות' (to permit) בהקשר בו היא מופיעה בפוליסה, משמעותה רחבה וכוללת גם התנהגות שיש בה משום השלמה סבילה עם מעשיו של אחר... די גם בדרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג".
ראו עוד לעניין זה: ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם עוזי פד"י מא (4), 754; ע"א (י-ם) 1356/96 ברזני נ' קרנית, תק-מח 97 (1), 2255, וכן רע"א 10334/03 מזור נ' קרנית תק-על 2004 (1), 1335.
9. בענייננו, אני מאמין לעדי הנתבעת, חאג' חמזי ונסאר אחמד, שהעידו בפניי כי ראו את והיב נוהג ברכבים שונים במספר רב של הזדמנויות. העד חאג' חמזי אף העיד כי ראה את והיב נוהג בעבר ברכבו של דודו נביל. קשה לתאר מצב שבו אותם עדים ראו את והיב עושה שימוש ברכבים של בני משפחתו במספר כה רב של הזדמנויות, בעוד נביל אינו יודע על כך דבר. יתירה מזו, העובדה שווהיב הרהיב עוז לבקש מנביל את מפתחות רכבו, על אף שלא היה ברשותו רישיון נהיגה, צריכה הייתה להדליק נורה אדומה בפני נביל. בנסיבות, כפי שהוצגו, לא הייתה הצדקה לעצימת עיניים מצדו ונראה כי צריך היה לדעת שווהיב עלול להשתמש ברכב אף ללא קבלת רשות מפורשת, ולנקוט בצעדים סבירים על מנת למנוע זאת.
10. על יסוד הטעמים שמניתי, אני מקבל את ההודעה כנגד צד ג' 1 וקובע כי עליו לשפות את הנתבעת בכל סכום שתחויב לשלם לתובע.
11. משהוסרה סוגיית החבות, יבואו הצדדים ביניהם בדברים בניסיון להגיע להסכמה לעניין גובה הנזק. בהעדר הסכמה, יפעלו להגשת תחשיבי נזק לפי הסדר שלהלן:
ב"כ התובע יגיש תחשיביו עד 90 יום לפני הישיבה הבאה.
תחשיבי הנתבעת יוגשו עד 60 יום לפני הישיבה הבאה.
תחשיבי צדדי ג' יוגשו עד 30 יום לפני הישיבה הבאה.
ב"כ הצדדים יצרפו לתחשיבים מסמכים רלוונטיים ויעבירו העתקם ישירות האחד לשני.