החלטה בתיק א 2119/02

מבוא:

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי, במסגרת התיק שבכותרת, ביום 18.2.08.

המשיבה הגיש תגובה, לפיה היא מתנגדת לבקשה מטעמים שפרטה בתגובתה.

הרקע לבקשה :

התובענה שבכותרת הוגשה על ידי המשיבה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן - " חוק הפיצויים") בגין תאונת דרכים שארעה ביום 10.8.01. המבקשות הודו בחבותן בפיצוי המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב תאונת הדרכים והמחלוקת בין הצדדים הייתה אך לעניין גובה הנזק אשר נגרם למשיבה.

בפסק הדיון מיום 18.2.08 חויבו המבקשות לשלם למשיבה פיצויים בסך כולל של כמיליון ש"ח לערך.   

ביום 14.5.08 באה בפני בקשת המבקשות לעיכוב ביצועו של פסק הדין מיום 18.2.08 עד למתן הכרעה בערעור המבקשות שהוגש לבית המשפט העליון (ע"א 3056/08). עיכוב הביצוע מתבקש ביחס לסכום העולה על 400,000 ש"ח אשר שולם בינתיים למשיבה.

טענות הצדדים :

לטענת המבקשות, סיכויי הערעור הינם טובים במידה המצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין, באשר טעה בית המשפט בפירוש שנתן לראיות שהובאו בפניו ובהתעלמותו מחלק מהן ובקובעו ממצאים ומסקנות בניגוד להן. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי היה וישולם למשיבה סכום כלשהו, לא ניתן יהיה לגבותו חזרה ממנה, באשר על פי הראיות כפי שהתלבנו בבית משפט זה, מצבה של המשיבה הינו בכי רע, היא אינה עובדת וחיה מגמלת נכות כללית.

לטענת המשיבה, לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע ; כך, בשאלת יכולת הפירעון מהמשיבה הסתפקו המבקשות באמירה כללית בלבד, תוך שאמירה זו נתמכת בתצהיר מתמחה ממשרד ב"כ המבקשות, שאינו מוסיף כל מידע עובדתי לאותה טענה כללית. זאת ועוד, המבקשות לא טרחו לבדוק, או לפחות להתייחס, לנכסיה של המשיבה ולא טענו למשל, כי למשיבה חובות או תיקים בהוצאה לפועל, פרמטרים העשויים ללמד על חשש אמיתי שהכספים ששולמו למשיבה לא יוחזרו אם יתקבל הערעור. המשיבה טוענת עוד, כי לעניות דעתה היא שקופחה בפסק הדין, הן בקביעת נכותה הרפואית והן בסכום הפיצוי אשר נפסק לה בגין ראשי הנזק השונים ולא בכדי אף הוגש ערעור מטעמה .   

דיון והכרעה :

כללי :

הכלל הוא, כי ברגיל אין מעכבים את ביצועו של פסק-דין אשר ניתן על-ידי בית המשפט. כך מורה לנו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: " התקנות").

יתר על כן, כשמדובר בפסק-דין בו הוטל חיוב כספי, הנטייה שלא לעכב את הביצוע אף גוברת ופסק הדין יעוכב רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראה ע"א 1564/06 משה בן זאב ואח' נ' מיכל בן עמי ואח' (לא פורסם, 20.7.2006); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין ייצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178 (2002); ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל אהובה (לא פורסם, 19.11.00)).

כאשר בית המשפט דן בבקשה לעיכוב ביצוע, עליו להידרש לשני מבחנים מצטברים; ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור ואם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, דהיינו הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו. בכלל זה, על בית המשפט לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור. נטל השכנוע לקיומם של סיכויי ערעור גבוהים ולקיומו של נזק - שאינו ניתן להשבה אם יתקבל הערעור - מוטל על כתפי המבקש.

מן הכלל אל הפרט :

סיכויי הערעור:

כל אימת שבחינת סיכויי הערעור צריכה להיעשות על ידי הערכאה הדיונית - שכן בקשה לעיכוב ביצוע יש להביא קודם כל לפניה (תקנה 467 לתקנות) - אזי מטבע הדברים הבדיקה היא בעייתית יותר, שכן עיניה של ערכאת הערעור טובות יותר לבחון את סיכויו.

לפיכך ולצורך הדיון דנן אניח, שקיים סיכוי כאמור.