עניינה של החלטה זו הוא בבקשה למתן סעדי סף ו/או רשות להתגונן כנגד תביעה שהוגשה ב"סדר דין מקוצר" והיא בגדר של ענף אחד בסכסוך מתמשך שבין הצדדים שתחילתו בהסכם יזמות לבניה [ וטיוטת הסכם קומבינציה הנספחת לו ] שנחתם ע"י הצדדים ביום 13.9.94 [ לרבות ע"י אשתו של הנתבע, המבקש בבקשה זו, שהייתה צד להליכים קודמים ואינה צד להליך זה אך הצדדים אינם מבחינים בין הנתבע לאשתו לכל דבר ועניין ] והמשכו בהליכים מרובים בבתי המשפט השונים, לרבות בבית המשפט העליון שנם נדון העניין לאחרונה בפסק דינו בע"א 6018/03 שעותק ממנו צורף לתצהיר הנתבע התומך בבקשה [ ופורסם ברבים, בין היתר, באתר "נבו" ]; להלן יקרא פסק הדין הנ"ל כ "פסק הערעור" והסכם היזמות , אשר צורף לכתב התביעה כנספח א', יכונה בשמו כ"הסכם היזמות".
מלוא פרטי הדברים והשתלשלות העניינים בין הצדדים פורטו בפסק הערעור ואין לי צורך לחזור עליהם וכל הנדרש להם יוכל למצאם במלואם שם; בהתאם יעשה על ידי שימוש במונחים והגדרות שנעשה בהם שימוש בפסק הערעור.
עניינה של התובענה הנדונה כאן הוא מצומצם; במהלך הדברים הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין בתיק ה"פ 1155/95 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נספח ג' לכתב התביעה [ להלן: "הסכם הפשרה" ].
על פי הסכם הפשרה המשאיר בתוקף את מערכת ההסכמים הקודמת שבין הצדדים, זכאית התובעת
"...להגשת תכניות, שינוי לתכניות (מתאר ואחרות), בקשות להיתרי בניה, בכל כמות בניה שתאופשר תוך ניצול מכסימום אחוזי בניה...".
לפי סעיף 6 להסכם הפשרה נקבע כי הנתבע "...
מתחייב לחתום על כל בקשה ו/או תכנית ו/או מסמך אחר (ש)נדרש לביצוע ההסכמים והסכם זה, בתוך 14 יום מיום שהתבקש בכתב לחתום על המסמך...".
לפי סעיף 7 להסכם הפשרה נקבע כי אם יפר הנתבע את התחייבותו
"...לחתום על מסמכים כאמור לעיל, ישלם ה(נתבע) ל(תובעת) פיצוי מוסכם מראש בסך 50,000 $" [ להלן אתייחס ל"מסמכים" ול"פיצוי המוסכם" בהתאמה ].
התביעה היא לתשלום הפיצוי המוסכם מכך שלאחר שניתן פסק הערעור, סרב הנתבע לחתום על מסמכים הנוגעים לשינוי תכנית בניין עיר שהוגשו לחתימתו על ידי התובעת, כמפורט בסעיפים 13 עד 16 לכתב התביעה.
טענה ראשונה של הנתבע נוגעת לכך שעילת התביעה "לא התגבשה" [ סעיף 3 לתצהירו ].
כפי שיראה להלן, תינתן לנתבע רשות להתגונן בטענה אחת, אך למרות זאת נראה לי לחייבו בהוצאות הבקשה, בין היתר עקב עשיית שימוש בטענה הנ"ל שהיא טענת סרק ונשענת על פרוט עובדתי המעוגן בתצהיר שבלשון נקייה ורכה אכנה אותו כ"לא נכון".
לפי האמור שם, לא התגבשה עילת התביעה הואיל והיה על התובעת לפנות בכתב אל הנתבע על מנת שיחתום על המסמכים, וזאת לא נעשה.
דברים אלה חסרי כל ממש; לכתב התביעה צורף נספח ה' שהוא מכתב של באי כח התובעת לעו"ד בן דוד, בא כוחו של הנתבע אז והיום, ומי שאישר את התצהיר התומך בבקשה כאמת, והוא מכותר במילים "
הנדון: מסמכי תכניות לחתימתם של מר משה ומלכה אוליאר...".
לפי תכנו של אותו מכתב צורפו לו המסמכים לחתימה ועו"ד בן דוד אישר בחתימתו את קבלת המכתב, ללא כל הסתייגות.
בסעיף 3.ב לתצהירו טוען הנתבע כי לכתב התביעה לא צורפו המסמכים שהיו מצורפים למכתב או כי המכתב אינו עצמו אינו מציין שהמסמכים שצורפו לו הם לחתימתו של הנתבע [ סעיף 3.ג לתצהיר, המתעלם מהאמור בכיתור המכתב כמפורט לעיל ] ושאר טענות שאין בהן ממש כמו גם הטענה לפיה ההמצאה לעו"ד בן דוד אינה המצאה לנתבע, תוך התעלמות מכך שעו"ד בן דוד הוא בא כוחו וטענה לפיה מכתב של עו"ד בן דוד [ נספח ו' לכתב התביעה ] הדורש במפגיע כי כל המצאה לנתבע לא תחשב כהמצאה אלא אם תומצא ישירות אליו, נכתב שנים רבות קודם לכן ועל כן ההמצאה לעו"ד בן דוד אינה יכולה להיחשב כמסירת המסמכים לנתבע, כביכול.
כאמור אין כל ממש בטענות אלו וכאלו והנתבע ישא בהוצאות בגין טיעון סרק ממין זה שאין בו אלא יצירת עיכובים, בזבוז זמן של בית המשפט ועל פניו נגוע בחוסר תום לב.
טענה שנייה של הנתבע היא לכך שדין התביעה להימחק על הסף מחוסר עילה מכך שלפי פסק הערעור הושלמו כל הליכי שינוי התב"ע [ תכנית בנין עיר ] ולא נותר עוד דבר לנתבע לעשות.
אלה גם כן דברים בטלים; שינוי התב"ע אליו מתייחס פסק הערעור הוא אותו שינוי שבהקשר אליו נחתם הסכם היזמות.
המסמכים שנדרש הנתבע לחתום עליהם ולא חתם, כפי כתב התביעה, הם מסמכים של שינויים נוספים [ וראה להלן החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה שצורפה כנספח ח' לתצהיר הנתבע; להלן: "הוועדה" ו "החלטת הוועדה" בהתאמה ] שהיה על הנתבע לחתום עליהם לפי הסכם הפשרה.
אין גם שום דבר ממשי בטענות הנתבע למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מעל כתב התביעה המתבסס על חוזה שבכתב והסעד המבוקש בו הוא סכום הפיצוי שהוא סכום קצוב ויש בו די והותר כראיה ו"ראשית ראיה" לצורך תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984; השאלה אם התביעה ראויה לסדר הדין הנ"ל נבחנת לפי התביעה ולא לפי אופייה של ההגנה הנטענת; השאלה האם ראויה התביעה להתברר בסדר הדין הנ"ל מתבררת על פי נתוני התביעה ולא על פי נתוני ההגנה, הקיימים או שטוענים להם שיהיו אולי בנמצא, ועל כן דינה של עתירה זו להדחות, על פניה [ זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מה' 7 פיסקה 527 עמ' 665 טקסט לה"ש 56 ].
שתי טענות ראויות, בדוחק רב, למתן רשות להתגונן, שלא לטעמן באופן מדויק ולאו דווקא על פי המבוקש לגבי האחת מהם.
