1. התובע נהג באופניו ב- 27.11.97, בשעות הערב, ונמצא מוטל פגוע וחסר הכרה בכביש בכפר חשיסידים כשאופניו לידיו. איש לא העיד כיצד נפגע והתובע עצמו לא זוכר ולא יודע כיצד נפגע. בנסיבות אלה, טוען התובע כי נפגע מרכב חולף ולכן הגיש תביעתו כנגד הנתבעת. הנתבעת טוענת שהתובע לא נפגע מרכב חולף, ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה.
2. בהעדר עדים לאירוע עצמו, ניסה התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו באמצעות היקשים נסיבתיים, הכלולים בחוות דעת המומחה מטעמו, מר אסבן. ואולם, מסתבר שהתובע נמנע מלהביא מספר ראיות רלבנטיות שהיו בידו. כך, לענין מצב האופניים, הביא התובע את עדות אימו שלפיה העידה על מצב האופנים. התובע לא הביא לעדות את מי שמצא אותו בכביש, השכן אלכס רויטנברג, שהיה יכול להעיד על מצב האופניים בתחילה, עדות טובה יותר מזו שהעידה אם התובע. הימנעות התובע מלהביא את השכן לעדות מקימה את ההנחה שאילו הובא לעדות היה מעיד לרעת גירסת התובע, כאמור בפסקי הדין שצוטטו כה יפה על ידי התובע בסיכומיו. כמו כן, התובע לא הביא את האופניים עצמם, משום שאלו תוקנו על ידי אבי התובע והוא רכב עליהם עד שהם נשחקו (עדות אם התובע בעמ' 19). הם הושלכו לזבל ("חיריה" כדברי התובע). בכך נמנע מבית המשפט לבחון את האופניים עצמם ואת הנזקים שנגרמו להם, ולהסיק מכך מסקנות. בכך נגרם גם נזק ראייתי לנתבעת. נזק ראייתי נוסף שנגרם לנתבעת הוא שהתביעה הוגשה כמה ימים לפני חלוף שבע שנים ממועדה, באופן שאינו מאפשר לבדוק את העובדות לאשורן. כל אלה, פועלים לרעת גירסת התובע. התובע ידע שמוטל עליו נטל כבד וכי עליו להביא את כל הראיות הרלבנטיות, אך לא עשה כן. אציין עוד, כי ראיה רלבנטית נוספת היתה התביעה שהוגשה בזמנו לבני עקיבא בגין המקרה, והגירסה המוקדמת שנאמרה בה, אבל נודע עליה רק מתוך החקירה הנגדית של התובע, ועד אז לא נאמר עליה דבר, למרות שגם תביעה זו הוגשה באמצעות אותו משרד עו"ד.
3. לעומת זאת, אני דוחה את טענת התובע, כאילו יש להסיק מסקנות כלשהן מאי הגשת חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת. הצדדים במשפט חייבים להביא את כל העדויות הרלבנטיות להוכחת העובדות שהם טוענים להם. אין חובה להביא חוות דעת מומחה נגדית, מקום שבו ניתן לסתור את חוות דעת המומחה מטעם התובע, לדעת הנתבעת, בלי חוות דעת נגדית.
4. לפני שאגש לניתוח הראיות, ומאחר שהתובע ביקש להסתמך על התופעות הידועות שלא הוכחו, אוסיף כי האירוע היה ביום חמישי שלפני שבת הארגון. שבת הארגון ב"בני עקיבא" היא בדרך כלל פרשת השבוע תולדות, כמו השנה, כאשר החלטה זו נכתבת ביום חמישי שלפני שבת הארגון. כל השבוע לפני שבת הארגון עובדים החניכים שעות ארוכות בסניף, צובעים, מקשטים, מכינים הופעות וכדומה, וחוזרים בשעה מאוחרת הביתה. ביום חמישי, בדרך כלל, אין החניכים הולכים כלל הביתה. גם התובע העיד שנסע לחבר. לא ברור מה היתה שעת האירוע. שעת הקבלה המופיעה בגליון חדר מיון היא 12.55, אך ברור שהאירוע היה בשעות הערב, בחושך (עמ' 18). אפשר שהמדובר ב- 55 דקות לאחר חצות.
5. עדותה של אמו של התובע, גב' דבורה רובינפלד היתה חשובה בעיקר לצורך הוכחת מצב האופניים מייד לאחר האירוע. ואולם, לפי דבריה, האופניים כבר לא היו במקומם כאשר הגיעה. "הם היו ליד המדרכה. הזיזו אותם", כדבריה בעמ' 18. היא העידה שהכידון היה מפורק ממקומו. כך העידה בחקירה ראשית, וכך העידה בחקירה נגדית, אך מן החקירה הנגדית הסתבר, מה שמובן וצפוי, שהאופניים לא ענינו אותה אלא מצבו של בנה, ששכב על הכביש, מפרפר ומחרחר כשראשו מנופח באופן המקשה על זיהויו. האופניים היו במרחק מהתובע. היא לא בדקה את האופניים, ולא ראתה שום נזק נוסף, וכל מה שראתה הוא שהגלגל מפורק מהכידון. איני יכול לסמוך על עדותה של גב' רובינפלד לענין מצב האופניים, שכן איני מאמין לה שבמצב כזה של בנה, כשהאופניים לא ממש לידו, היא שמה לב למצב האופניים. על כן, מעדותה של אם התובע איני מסיק דבר.
6. לענין השאלה אם הכידון היה מפורק לאחר האירוע אם לאו, הוצגה תמונה שלפי עדותה של אם התובע צולמה על ידי אחיה ובעלה סמוך לאירוע. בעלה נפטר ואחיה לא בא להעיד. בתמונה האחת שהוצגה, רואים את הגלגל נפרד מהכידון. ב"כ התובע טען שיש תמונות שצולמו על ידי המשטרה. לא הוצגו תמונות כאלה. המומחה העיד שקיבל סט של תמונות מאם התובע, אך בחוות דעתו הוצגו שתי תמונות בלבד, ולאחר מכן הוצגה עוד תמונה אחת. רק תמונה אחת היתה של האופניים. לא ברור מתי זו צולמה. לא ניתן להסיק את המסקנה שהגלגל היה מחוץ לכידון מייד לאחר האירוע ברמת ודאות העולה על 51%. עם זאת, המשך דברי יהיה בהנחה שהגלגל היה מחוץ לכידון מייד לאחר האירוע.
7. איני מקבל את חוות דעתו של מר אסבן כמוכיחה שהתובע נפגע מרכב חולף, מהסיבות הבאות:
א. חוות דעתו של מר אסבן התבססה על כך שהאופניים היו מסוג קוברה בגודל 26 אינץ'. המומחה לא בדק אופניים מסוג זה, אלא אופניים מסוג אחר. לשאלה (בעמ' 6) אם עמד בפניו המפרט של האופניים מסוג קוברה 26 אינץ' ענה שקנה אופניים דומות. כשנשאל עוד פעם, ענה שלא עמד בפניו המפרט הטכני של היצרן כי האופניים עמדו מולו. אני דוחה את דבריו אלה של המומחה. אופניים של יצרן אחד אינם בסיס לבדיקת אופניים של יצרן אחר. אני מניח שכל יצרן מוצא פתרונות טכנולוגיים לבעיות בתכנון אופניים באופן שאינו מפר פטנט של יצרן אחר, ואי אפשר להניח שדרך סגירת הברגים היא זהה, או שהלחץ שיופעל על הגלגל יהיה זהה. אי אפשר להניח כך בין שני דגמים של אותו יצרן, ובודאי שאי אפשר להניח שבדיקות כאלה לגבי אופניים של יצרן אחד יביאו למסקנה תקפה כלשהיא לגבי אופניים של יצרן אחר. גם בלי בדיקה מעמיקה, יש הבדל בולט בין שני הסוגים, כאשר שתי התותובות העגולות המחוברות לכידון (מוט ההיגוי) שבתוכם נסנכסים בולמי הזעזועים המחברים את הגלגל לכידון, באופנים שצולמו סמוך לאירוע הם נמצאים בקו ישר עם ההגה, בעוד שבאופנים החדשות השונות שנבדקו על ידי המומחה הם מוטים קדימה. איני יודע מה המשמעות של הבדל זה, אבל ברור שהכוחות הפועלים על הגלגל משתנים. מתן חוות דעת לגבי אופניים מסוג אחד לפי בדיקת אופניים מסוג אחר, הדומים בכך שיש גלגל ויש מוט היגוי ויש בולמי זעזועים, אינה עבודה המצופה ממומחה.
ב. בכביש נראים חריצים לפי התמונות שסמוך לאירוע. המומחה ביקש להמעיט מחשיבות החריצים ואמר שמדובר בחריץ לאורך הכביש בעומק של ס"מ או שניים. מתוך התמונות רואים חריץ ברוחב כ- 20 ס"מ ובעומק כ- 2 ס"מ, שבצידו הגבהה דומה בגובה הכביש, וחריץ נוסף לרוחב, ובתוך החריץ האורכי בליטות. מדובר איפוא בכביש משובש, מלא מהמורות היכולות בהחלט להפיל רוכב אופניים, הנוסע בשעת ערב, במהירות, כשהוא עייף מכמה ימים של פעילות.
ג. אני דוחה את טענת התובע שמאחר שכתם הדם נמצא בתוך החריץ, לא יכול להיות שהחריץ גרם לנפילתו. ראשית, יכול להיות שהחריץ גרם לנפילתו, והתובע המשיך לנסוע בתוך החריץ האורכי, עד שנפל וראשו לתוך החריץ במרחק של 1-2 מ' ממקום המכשול. יכול להיות גם שהחריץ גרם לנפילתו ואז נפל התובע אחורנית ונפגע בראשו במקום המכשול. יכול להיות שמה שגרם להנפילתו של התובע הוא החריץ הרוחבי והוא נפל לתוך החריץ האורכי. כל אלה אפשרויות שלא נשללו. אפשרות נוספת שלא נשללה היא שהתובע ביקש לבצע תעלול של הרמת הכידון ונסיעה על הגלגל האחורי בלבד. לשם כך הרים את הכידון, וזה נפרד מהגלגל והפיל אותו לאחור. איני יודע אם כך היה, אבל התובע העיד על עצמו כמי שמגיל צעיר נוטה ליטול חלק בפעולות בעלותדרגת סיכון גבוהה, כגון סנפלינג או שיט בקייקים בנהר סוער. זאת, גם לפני האירוע, זאת אומרת בגיל של פחות מ- 14 ושמונה חודשים (עדות התובע בעמ' 15).
ד. המומחה מצא שהכידון לא נפרד מהגלגל, אלא כתוצאה מהמכה שקיבלו האופניים מרכב שבלם את הגלגל הקדמי. זאת, גם אם הברגים היו משוחררים לחלוטין. כך כתב בחוות דעתו, אבל בחקירתו העיד שהנחת העבודה שלו היתה שהברגים לא היו משוחררים. המומחה לא עסק באפשרות שהברגים היו משוחררים במידת מה, או בכלל, והגלגל השתחרר לא כתוצאה מהתאונה אלא כתוצאה מהנפילה אחרי התאונה או מסיבה אחרת.
ה. המומחה חזר ואישר שלא נראו שום פגיעות באופניים. הוא לא ראה את האופניים והוא לא יכול להעיד על כך, אבל אילו היתה פגיעה באופניים היא בודאי היתה מצולמת ומוגשת. כל הפגיעה באופניים, לפי הנחתו שכפי שקבעתי לעיל, אין לה ראיות מספיקות, היא יציאת הגלגל מהכידון ויציאת חישור אחד ממקומו. למרות זאת הוא טוען שפגיעת הרכב שפגע באופניים היתה כל כך חזקה שגרמה ליציאת בולמי הזעזועים המוחזקים בברגים ממקומם. המומחה הסביר את העדר הפגיעה הנוספת באפשרות שהאימפקט ברכב היה במקום גמיש כגון צמיגים או פגוש. ההסבר הזה לא מתקבל על דעתי. אף אם מדובר באימפקט במקום גמיש, העוצמה הנטענת היא חזקה מאד, והיתה עליה לפחות לעקם את הגלגל, אם לא להותיר סימני שפשוף או מעיכה. המומחה לא ציין את כמות הכוח הנדרש, אבל נראה לי לפי הסברו, שהכוח הנדרש הוא כוח של מכונית נוסעת במהירות או משאית, הבאה בעיקר מקדימה. במקרה זה, היה צפוי שאם לא יהיו סימני שפשוף, בגלל הגומי במקום האימפקט, לפחות יהיו סימני עיקום. הגלגל נראה ישר לחלוטין, ואיני מאמין שנפגע מפגיעה חזקה מקדימה או מהצד.
ו. המומחה הניח שיש רק שתי אפשרויות, או פגיעה מרכב או ממדרכה. מכיוון שפגיעה ממדרכה תותיר סימני פגיעה שאינם, נפסלה אפשרות זו ונותרה אפשרות אחת בלבד. אלו לא כל האפשרויות. תיתכן אפשרות של נפילה מאופניים בלי היתקלות בדבר, עקב איבוד שליטה מטעם כלשהוא, או עקב תעלול או עקב מכשול בדרך או עקב תקלה באופניים או נפילה עקב היתקלות בבעל חיים או בחפץ שאינו רכב מנועי. המומחה לא בדק את כל האפשרויות.
על כן, איני מקבל את חוות דעתו של המומחה מר אסבן כבסיס ראייתי כלשהוא.
8. התובע הסתמך על הלכת ע"א 7375/02
בית חולים כרמל נ' עדן מלול. לפי דעתו, הלכה זו קובעת כי בכל מקרה שיש אי ודאות עובדתית ואף ספק עובדתי רב, וסיבתיות עמומה, יש לקבוע שהטענה הוכחה, ולמצער, לקבוע כך באחוזים ניכרים. אני מקבל את דעתה של הנתבעת כי זו אינה הלכת
עדן מלול. ההלכה היא שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות מוכחת לנזק מוכח, במצבים בהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל תיאורטית לגרום לאותו נזק אבל לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, ניתן להסתפק בקשר סיבתי הסתברותי לפי ראיות סטטיסטיות או לפי אומדנא. כדברי פסק הדין: "עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסויים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם לנזק בפועל. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בענינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות הענין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי "מבחן האלמלא"." בהתאמה לעניננו, אין די בהעלאת אפשרות תיאורטית שהיתה פגיעה מרכב חולף. יש להביא לכך ראיות משכנעות, ולו גם נסיבתיות ועל פי חוות דעת מומחה. לא כך נעשה במקרה שלפני. יתר על כן, הגשת תביעה לאחר שבע שנים, לאחר שהאופניים נזרקו, בלי עדות מי שמצא את התובע, אינה עומדת בדרישה להוכיח חוסר אפשרות להוכחה. צדק ב"כ הנתבע, שמדובר בתיק ללא ראיות כלל. בנסיבות אלה, איני מוצא מקום אף לחלק את האחריות ולקבוע שמדובר בתאונת דרכים ב- 20% או שיעור אחר.
9. אני דוחה את טענת התובע כי לאור המטרה הסוציאלית של החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, יש להבטיח פיצוי לכל נפגע וקבוע שמדובר בתאונת דרכים. איני סבור שהמטרה הסוציאלית של החוק היא לתת פיצוי לכל אחד. גם בגדר המטרה הסוציאלית, איני סבור שמתן פיצוי לכל אחד, שייקר מאד את עלות הביטוח וממילא את עלות הנסיעה, היא פתרון סוציאלי. המטרה הסוצילאלית משמשת לכדי להטות את הכף במקרי גבול, כדוגמת מקרי הפיצוץ. מקרה גבול הוא מקרה שבו לאחר בירור העובדות קשה להכריע לכאן או לכאן. המקרה שלפני אינו מקרה גבול. הוא מקרה שבו אין ראיות שהתובע נפגע בתאונת דרכים.
10. על כן, אני קובע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי נפגע בתאונת דרכים. לפיכך, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 4,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
ניתנה היום כ"ח בחשון, תשס"ו (30 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.
