החלטה בתיק א 20620/06

התיק הובא לעיוני עתה ובית המשפט נדרש ליתן החלטתו בבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות.

רקע עובדתי

עסקינן בתביעה כספית, ביטוח ונזיקית לתשלום סך של 857,458 ש"ח.

התביעה היא לתשלום סכומים בגין מקרה מוות ואובדן כושר עבודה על פי פוליסות הביטוח. הרכיב העיקרי בסכום התביעה הוא בגין מקרה מוות בסך של 601,793 ש"ח והרכיב בגין אובדן כושר עבודה עומד על סך של 59,070 ש"ח.  לחלופין, התביעה היא בגין הפרת התחייבות חוזית, כשלון במתן ייעוץ, התנהגות בחוסר תום לב והתרשלות מצד סוכן הביטוח.

הבקשה היא לדחות את התביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין אי כושר עבודה על הסף מחמת התיישנות (סעיף א' לרישא לבקשה). טענת המבקשים מתמקדת בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, על פיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. עולה אפוא, שהבקשה לדחייה על הסף מתייחסת לאחת מעילות התביעה בלבד  לגבי תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה.

טענות המבקשים:

תביעת המשיבה ככל שעניינה אובדן כושר עבודה התיישנה כולה, שכן אובדן כושר העבודה, הנטען, החל לפני למעלה משלוש שנים לפני הגשת התביעה לבית המשפט, לכל המאוחר ביום 1.9.01, ביום בו המנוח פוטר מעבודתו.

טענת המשיבה לפיה יש למחוק את טענת ההתיישנות מכתב ההגנה אינה ממן העניין הנדון כעת, מה גם שמקומה הטבעי של טענה זו הינו בכתב התשובה.

תביעת המבוטח נדחתה מחמת ביטולה של הפוליסה ע"י המנוח למעלה משנה לפני מותו. משנדחתה התביעה מחמת טענת סף טכנית ומבלי שהוחל בבירור התביעה לגופו של עניין, ממילא רשאי המבטח להעלות טענות נוספות מאוחר יותר כגון התיישנות.

בחינת הגדרת מקרה הביטוח מלמדת, כי מקרה הביטוח הוא שלילת יכולת לעבוד בשיעור של 75% במקצוע בו עסק המבוטח או בעיסוק סביר אחר, עקב מחלה או תאונה. ודוק, בשום מקום בהגדרת מקרה הביטוח לא נדרש המבוטח להמציא אסמכתא רפואית הכוללת אבחנה מדויקת של מחלת התובע.

המשיבה הודתה בס' 54 לתגובתה לבקשה כי המנוח היה חולה עם סימפטומים קשים שהשפיעו על תפקודו ומשכך אי הגשת התביעה במועד מהווה מחדל מצידה ומצד המנוח.

תביעה לתשלום פיצוי חודשי בשל אובדן כושר עבודה מתיישנת באורח מוחלט משחלפו 3 שנים ממועד תחילת אובדן הכושר הנטען.

לחלופין, קבלת פרשנות אחרת לפיה עילת התביעה בתביעות אובדן כושר עבודה הינה עילה המתחדשת מידי חודש בחודשו, תוביל לקבלת תוצאה משפטית זהה, שכן תקופת אי הכושר הנתבעת בכתב התביעה הסתיימה לפני למעלה מ- 3 שנים קודם להגשת התביעה לבית המשפט.

אין מקום לתחולת החריג שבס' 8 לחוק ההתיישנות לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה...", היות וראשית, הן המנוח והן המשיבה ידעו כי המנוח אינו מסוגל לעבוד, והמגבלות התפקודיות הרבות לא נעלמו מעיניהם. שנית, משעה שהמשיבה לא הביאה ראיות שלא ניתן היה לתבוע במועד אי כושר בגין מצבו הרפואי של המנוח, ומשעה שנמנעה מהגשת תצהיר הכולל הצהרה כי זו הסיבה שבעטייה נמנעה מלתבוע במועד, הרי שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת החריג וכי המדובר בטענה סתמית.

תקופת ההמתנה הקבועה בפוליסה אינה דוחה את מועד היווצרות העילה, אלא רק את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח בגין אי הכושר.

טענת המשיבה לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום מתן ההחלטה בוועדת הערר במל"ל הינה נטולת ביסוס עובדתי ומשפטי שכן אין כל נפקות לקביעת המל"ל על מערכת היחסים שהוסדרה בפוליסה, בין היתר משום שזכויות מבוטח על פי הפוליסה אינן נקבעות על ידי צד שלישי כלשהו שאינו צד לחוזה הביטוח, מה עוד שהקריטריונים על פיהם פועל המל"ל שונים מהותית מתנאי הפוליסה.

בנוסף, אין רלוונטיות למועד בו ניתנה חוו"ד של פרופ' פרס לעניין כושרו התעסוקתי של המנוח ולעניין תקופת ההתיישנות.

חוות דעתו של פרופסור פרס מלמדת כי המנוח ענה על הגדרת אובדן כושר עבודה כבר מחודש 7.01, לכל המאוחר, בהיותו סובל מפולינוירופטיה מוטורית וסנסורית, שהוכחה בבדיקת EMG  מיום 4.7.01 ולפיכך אין ממש בניסיונה של המשיבה לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות למועד מאוחר מן המועד בו החל, לטענתה, אי כושר העבודה של המנוח.

לפיכך, מתבקש בית המשפט להורות על דחיית התביעה, ככל שעניינה קבלת תגמולי ביטוח בגין אי כושר עבודה וזאת מחמת התיישנותה.

טענות המשיבה: