לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף של עירית הרצליה ( להלן: "הנתבעת").
בטרם כניסה לגופם של דברים, אציין, כי מדובר בבקשה שהוגשה לפני עת לא קצרה, ונדונה לפני מותב אחר, עד שהועברה לשמיעה לפני. במסגרת הדיון בבקשה התקיימו חקירות קצרות על תצהירים ולאחריהם השלימו הצדדים סיכומים קצרים בכתב.
חברת חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברה אשר בבעלותה היתה קרקע הידועה כחלקה 21 בגוש 6539 (להלן: "החלקה") , הנמצאת בתחום שיפוטה של הנתבעת. החלקה ממוקמת בעיר הרצליה , פינתית לרחוב אוסישקין , שפירא וקהילת ציון.
התובעת העלתה בכתב התביעה המתוקן (שהוגש בהתאם להחלטת כב' השופט שילה, שסבר - ובצדק - שיש להורות על מחיקת טענות מסוימות מתוך כתב התביעה המקורי, באשר אין חולק שאלה אינן ראויות להידון בהליך של תובענה רגילה) שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא כי הנתבעת ביצעה "הפקעה מוסווית", שנעשתה במסגרת הליך איחוד וחלוקה אשר יזמה הנתבעת ובמסגרתו למעשה הפקיעה את חלק משטחה. לדידה ההפקעה בוצעה בניגוד לדין ולא על-פי ההליכים הקבועים בו וכי הסוואת הליך ההפקעה היתה בבחינת ניסיון של הנתבעת להימנע מתשלום פיצוי כדין. אגב כך, לטענת התובעת, במסגרת ההליך הקצתה לעצמה הנתבעת קרקע פרטית שלא למטרה ציבורית. הטענה השנייה היא כי במסגרת הליך האיחוד וחלוקה, לא ביצעה הנתבעת את החלוקה כנדרש בדין, וגרמה בכך נזק כבד לתובעת.
לטענת התובעת היא זכאית לפיצוי בגין ההפקעה , סך השווה ל- 6,958,5000 ש"ח .
כאמור הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף ותמכה אותה במספר טעמים. הנתבעת עמדה על כך כי מהות התובענה אינה הפקעה מוסווית כשם שניסתה התובעת להציג בכתב תביעתה המתוקן. לדידה אותה הפקעה "מוסווית" אשר התובעת טוענת כי הנתבעת ביצעה, היא הליך של איחוד וחלוקה מחדש של מגרשי מגורים בין בעליהם המקוריים, לפי הוראות סעיפים 120-128 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). הנתבעת הפנתה לעיקרי הוראות תוכנית הר/1367א ותוכנית הר/1367ב, שהן התוכניות הרלוונטיות לסכסוך. הנתבעת הדגישה, כי קביעת והקצאת המגרשים נעשתה על-ידי שמאי מקרקעין בלוח הקצאות, המהווה חלק מהתוכנית, באופן שבו נשמר שווים היחסי של המקרקעין שבידי הבעלים השונים (שהיא עצמה, כזכור, נמנתה עליהם) שבמתחם. בהמשך לכך ציינה הנתבעת כי התובעת לא התנגדה לתוכנית בצורה מסודרת וכנדרש בחוק (סעיף 197 לחוק) .
בהמשך לטענתה כי עסקינן בתביעה לפיצויים עקב פגיעה במקרקעין על ידי תוכנית העלתה המבקשת טענת התיישנות. לשיטתה, סעיף 197(ב) לחוק מסדיר מהו ההליך בו צריך לנקוט מי שמעוניין לתבוע פיצוי בגין פגיעה מתוכנית. החוק קובע כי התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית. החוק מסמיך את שר הפנים להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו, אף אם כבר עברה התקופה (ויוער, שהתובעת דכאן נקטה במהלך של פניה כזאת, ימים ספורים לפני הגשת התובענה ולטעמי נמצאה כמי שמנסה לאחוז את המקל משני קצותיו). במקרה דנן תוכנית הר/1367א אושרה בשנת 1987 ותוכנית הר/1367ב' אושרה בשנת 1993. התובעת לא התנגדה לתוכנית באופן המוסדר בחוק ובזמנים הקבועים בו ועל כן התיישנה התביעה.
טיעון נוסף הוא להעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי וזאת לאור סעיף 197 לחוק.
לאור כל אלה סבורה המבקשת כי לדחות את התובענה על הסף .
התובעת הגיבה לבקשת הדחיה וטענה כי אין להיעתר לה וזאת מחמת מספר טעמים.
לשיטתה, התובענה הינה כלשונה - תביעה לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה בחלקתה, ולא תביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין עקב תוכנית, כשם שנטען על ידי הנתבעת בבקשת הדחיה על הסף. ההפקעה הינה הפקעה מוסווית, שבוצעה בניגוד לדין ולא על-פי ההליכים הקבועים בו אגב הליך איחוד וחלוקה אשר יזמה הנתבעת ובמסגרתו למעשה הפקיעה את חלקתה של התובעת. לדידה בהליך זה הקצתה לעצמה הנתבעת קרקע למטרה פרטית ולא ציבורית. טענתה היא כי הנתבעת העשירה את "מאגר נכסיה" תוך ניסיון להימנע באופן זה מתשלום פיצויי הפקעה, כמתחייב. התובעת הפנתה לפסק דינו של סגן הנשיא (דאז) כב' השופט א' גורן, אשר התריע כנגד הסיכון של שימוש בהליך איחוד וחלוקה למטרות הפקעה.
לעניין ההתיישנות, ראשית טענה התובעת כנגד טענת ההתיישנות הנשענת על סעיף 197 לחוק, וזאת מהטעם שלדידה מהות התביעה היא עתירה לתשלום פיצויי הפקעה ולא פיצויים כתוצאה מפגיעה מתוכנית.
התובעת הוסיפה וטענה כי על תביעה בגין הפקעת מקרקעין לא חלה התיישנות, תוך הפניה לאסמכתאות שונות התומכות בדעה זאת. היא הוסיפה וטענה, כי הנתבעת מנועה מלהסתמך על הוראות פקודת ההפקעה מקום שלא ביצעה הפקעה כדין, כנדרש על-פי הוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה").
עוד הוסיפה התובעת וטענה, כי אף אם חלה התיישנות על תביעת פיצויים בגין ההפקעה, אזי מרוץ ההתיישנות החל רק כשאר התגלה לה הנזק. התובעת הצביעה על תאריך 5.11.98, היום בו שלחה הנתבעת דרישה לתשלום היטל השבחה בגין תכנית ההפקעה, כמועד ממנו צריכה להימנות תקופת ההתיישנות. בעקבות הדרישה קיבלה התובעת הערכת שמאי בה נקבע על ידו כי ערך הנכס ירד ואז גם הבינה, לראשונה, את מהות המהלך בו נקטה הנתבעת.
לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים, במסגרת עיקרי הטיעון והסיכומים, מסקנתי היא שיש לדחות התביעה מן הטעמים שיפורטו להלן.
למרות מאמצי התובעת להראות כי במקרה דנן מדובר ב"הפקעה מוסווית", התקשיתי להסכים עימה. מצאתי כי התביעה הנה במהותה תביעה לפיצויים עקב פגיעה במקרקעין על ידי תוכנית כפי שטענה הנתבעת.
אין ספק כי המטרה המרכזית שעמדה מאחורי המהלך בו נקטה הנתבעת הייתה למצוא פתרון לבעיה תחבורתית בעיר הרצליה, חיבור רח' ארלוזורוב לדרך ירושלים. לנתבעת היו שתי דרכים אפשריות להשגת אותה מטרה. האחת דרך ההפקעה והשנייה דרך ההליכים לתוכנית מפורטת הקובעת איחוד וחלוקה מחדש. לנתבעת הרשות להחליט באיזו דרך ללכת וכך עשתה, היא בחרה בדרך של איחוד וחלוקה. תחילה אושרה תוכנית הר/1367 א', אשר קבעה שיש לבצע הליך איחוד וחלוקה מחדש, בהתאם לתוכנית מפורטת שתוגש על ידי הועדה המקומית. תוכנית הר/1367א' הציגה את שינוי היעוד של החלקות ואת הדרך החדשה ושטחי הציבור הפתוחים כך שיעוד חלק מהשטח יהפוך להיות "מגורים מיוחד" (חלקו יהיה 65% מהשטח הכולל) , וחלקו האחר יהיה שטח ציבורי וביניהם הדרך החדשה (חלקו יהיה 35% מהשטח הכולל. אגב, אם היה מדובר בהפקעה, הרי מדובר באחוזים הנופלים מאלה המותרים בהפקעה ללא פיצוי) .
בהמשך, אושרה תוכנית הר/1367ב' אשר הוגשה בהתאם להוראת תוכנית הר/1367א', במסגרתה חולק השטח אשר הוגדר "איזור מגורים מיוחד" ל-5 מגרשים אשר הוקצו לבעלי החלקות 21 , 22 , 23 (שלושה בעלים, העיריה-הנתבעת, התובעת וחברה שלישית).
כפי שעולה מהחומר שלפני הקצאת המגרשים החדשה אשר מהווה חלק מתוכנית הר/1367ב' נעשתה על ידי שמאי וזאת בין היתר לצורך שמירה על שווי היחסי של מקרקעי שלשת בעלי השטחים.