בפני מונחת בקשה מטעם המבקשת להורות לתובע על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה.
ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע לטענתו בתאונת דרכים שארעה בתאריך 5.3.99, עת הלך התובע ברחוב אלנבי בת"א ונפגע מאוטובוס ציבורי שהמשיך בנסיעתו ופרטיו אינם ידועים לתובע.
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי:
"א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.
ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות"
אומר כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 650,647:
"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)".
כן נקבע ברע"א 377/87
חליל ג'נחן נ' וייבהו א.ב.ה - חברת מניות פ"ד מא (4) 522:
"שיקול הדעת, אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע, הוא רחב, והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטייה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים או שזו חברה בפירוק, ומצד אחר יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול, אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו".
לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט לענין הטלת ערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה, התייחס בית המשפט בע"א 2877/92
סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) עמ' 846 בע"מ 850:
"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכוי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בין המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות".
בנסיבות התיק שבעניננו אינני סבור, בשלב זה, שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים.
משכך, אף אם התובע מתגורר בתחומי הרשות הפלשתינית ואיננו בעל נכסים בארץ, אין להכביד יתר על המידה על התובע בהגשת תובענתו, ולמנוע ממנו בכך את זכותו הקונסטיטוציונית תוך הפקדת ערבויות.
הן התובע והן בנו הגישו תצהירי עדות ראשית המפרטים נסיבות התאונה והתרחשותה.
התובע צירף מסמכים סטטוטוריים (דו"ח מד"א בגין פינוי התובע לביה"ח, הודעה על תאונה במשטרה, צילום תעודת שחרור מביה"ח איכילוב) לאימות טענותיו הנטענות בכתב התביעה ובתצהירים מטעמו.
הנתבעות בשלב זה, לא הציגו בפני תשתית עובדתית הסותרת או מפריכה טענותיו של התובע בענין התאונה והתרחשותה.
שקלול המאזן בין האינטרסים המנוגדים של התובע והמבקשת, מחד גיסא החשש לנעילת דלתות ביהמ"ש בפני המשיב ומאידך גיסא, בחינת ההוצאות שעשויות להיגרם למבקשת באם תידחה התביעה, הביאתני לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות.
לפיכך, הבקשה נדחית.
פסיקת הוצאות בגין הבקשה למי מן הצדדים, תידון בעת מתן פסה"ד.
