מבוא
1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר של בנק למסחר בע"מ (בפירוק) (
להלן: "הבנק") לתשלום חוב של הנתבע בסך של 248,814 דולר (
להלן: "החוב"). החוב נובע מהלוואה שנטל הנתבע מהבנק ביום 7.1.2002, בסך של 167,000 דולר. ההלוואה היתה אמורה להפרע ביום 30.6.2002. ביום 25.4.2002 נתגלתה מעילת ענק בבנק למסחר, שהביאה בתחילה לסגירת שערי הבנק ולבסוף, לפירוקו. בהגיע מועד ההלוואה לפרעון, כחודשיים ימים לאחר פרסום דבר המעילה, ההלוואה לא נפרעה. מכאן התביעה.
2. התביעה הוגשה ביום 13.3.2006. ביום 24.4.2006 ביקש הנתבע מהבנק גילויים של מסמכים מסויימים. ביום 9.5.2006 נדחתה בקשתו של הנתבע למחיקת כותרת התביעה. הנתבע ביקש רשות להתגונן ביום 11.6.2006. הדיון נקבע ליום 11.12.2006. ביום 19.7.2006 המציא הבנק לנתבע את תדפיסי החשבון ותו לא. ביום 31.7.2006 דרש הנתבע מהבנק לגלות את יתרת המסמכים. הבנק סרב בהודעה מיום 23.8.2006. רק ביום 9.11.2006, חמישה חודשים לאחר הגשתה של בקשת הרשות להגן, הגיש הנתבע לבית המשפט בקשה לחייב את הבנק לגלות לו את המסמכים שהבנק סירב לגלות. מפאת לוח הזמנים הקצר שנותר בין השלמת הליכי התשובה לבקשת הגילוי והתגובה לתשובה, ועד לדיון שנערך ביום 11.12.2006, לא היה סיפק להכריע בבקשת הגילוי. על כן קבעתי בפתח הדיון בבקשת הרשות להגן כי אם אשתכנע כי מסמך מסויים שלא גולה לנתבע פגע בהגנתו, הוא יהיה זכאי לקבל רשות להגן מטעם זה לבדו.
3. במהלך הדיון בבקשת הרשות להגן, הנתבע נחקר על תצהירו ולאחר מכן הוגשו סיכומי טענות בכתב.
הנתבע מעלה להגנתו מספר טענות, ונדון בהן כסדרן.
גילוי מסמכים מוקדם
4. הנתבע טוען כי יש ליתן לו רשות להגן משום שהבנק סרב להמציא לו מסמכים מסויימים שהיו דרושים לו לשם ביסוס הגנתו. ניתן לסווג את המסמכים לשתי קטגוריות, בהתאם לטענות ההגנה של הנתבע.
הקטגוריה הראשונה הם מסמכים שנועדו לבחון את נכונות יתרת החוב בחשבונו של הנתבע עובר למתן ההלוואות השונות שקיבל הנתבע מהבנק, לנוכח מעילת הענק שנחשפה. הנתבע מאשר כי קיבל את תדפיסי החשבון, שגם הוצגו תוך כדי חקירתו וסומנו ת/1, אך לא קיבל את סולמות הריבית, מסמכי העמדת מסגרת אשראי ומסמכי תמצית אובליגו/בטחונות.
הקטגוריה השניה הם מסמכים הקשורים לניהול תיק ניירות הערך של הנתבע, באמצעות שתי חברות - חברת אבניר וחברת חשבון זהב. הגילוי נדרש לנוכח העובדה שביום 30.12.1998 הודיע מנהלה של חברת חשבון זהב, לבנק, כי הוא מבטל את יפוי הכח שניתן לו לפעול בחשבונו של הנתבע וחרף זאת בוצעו פעולות שונות בניירות ערך בחשבונו של הנתבע גם לאחר מועד זה. הגילוי נדרש גם לצורך כימוי הנזק שנגרם לנתבע מחמת המשך הפעילות בתיק ניירות הערך לאחר ביטול אותו יפוי כח.
5. הכלל הוא שאי גילוי מסמכים כשלעצמו עשוי להצדיק מתן רשות להגן, אך במה דברים אמורים? כאשר אי הגילוי פגע ביכולתו של הנתבע לכלכל את הגנתו. זאת משום שגילוי מסמכים מוקדם אינו מטרה בפני עצמה, אלא זהו הליך שנועד לאפשר לנתבע להתגונן כהלכה מקום שאין הוא מסוגל לעשות כן בלא הגילוי המבוקש (ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 30007/05
בנק אגוד סניף רחובות נ' אלום דש פרוייקטים (1994) בע"מ ואח'
תק-של 2006(4), 4827 ,עמ' 4834 וכן ת"א (תל-אביב-יפו) 51767/05
בנק דיסקונט נ' תלמי איתי
תק-של 2006(2), 7463 ,עמ' 7464).
כפי שנראה להלן, ובעקבות חקירתו הנגדית של הנתבע, התברר כי הלכה למעשה לא ניתן לקבוע שהעדר הגילוי פגע בהגנתו של הנתבע.
6. המסמך העיקרי והבסיסי שעל יסודו הנתבע יכול היה וצריך היה לבדוק האם נפל קורבן לפרשת המעילה, הוא תדפיס חשבון הבנק שלו. התדפיס הומצא בשלמותו לנתבע עוד ביום 17.7.2006. מאז ועד לדיון בבקשה חלפו להם חמישה חודשים. והנה, מחקירתו של הנתבע התברר כי הוא לא ממש טרח לבדוק את התדפיסים שקיבל (ע' 6- 7 לפרוטוקול). ואם כך, מדוע בכלל דרש לקבלם? מכל מקום, יש להניח כי העובדה שהנתבע לא ביקש לתקן את בקשת הרשות להגן כדי להצביע על פעולות "חשודות" בחשבון, למרות שהתדפיסים היו בידיו, מלמדת מן הסתם כי לא מצא בהם ביסוס לחשדו בדבר אמיתות התנועות המופיעות בהם.
7. חשוב לציין בהקשר זה כי החוב נשוא התביעה אינו חוב רגיל הנובע מיתרת חובה לפי דף חשבון אחרון כמקובל בתביעות בנקאיות, אלא מדובר בחוב בגין הלוואה שהנתבע נטל, שלא היתה אלא גלגול אחרון של שלוש הלוואות קודמות שניטלו בזו אחר זו, החל מיום 31.8.2000. הלוואות אלה לא היו אלא מיחזור של החוב בחשבון נכון ליום 31.8.2000. על כן, הנטייה לאפשר גילוי מסמכים גורף במקרים כגון אלה היא פחותה, שכן נטילת הלוואה ומיחזורה פעם אחר פעם במשך קרוב לשנתיים לשם סילוקו של חוב קיים בחשבון, בלא להסתייג מגובהו של החוב ההסטורי, מלמדת כי בזמן אמת לא היתה לנתבע כל הסתייגות מגובה החוב, וזו נולדה רק בדיעבד, לאחר שהבנק קרס.
8. בנסיבות אלה אינני סבור כי יש לזקוף לחובתו של הבנק את סרובו לגלות לנתבע את המסמכים שנתבקשו בקטגוריה הראשונה. יחד עם זאת, לנוכח סרובו של הבנק לגלות מסמכים מקטגוריה זו, זולת תדפיסי החשבון, לא איפשרתי לחקור את הנתבע על מסמכים שביקש ולא קיבל (ע' 4 לפרוטוקול).
9. באשר למסמכים מהקטגוריה השניה, התברר מחקירתו של הנתבע כי הוא עצמו לא ביטל מעולם את ההרשאה שניתנה על ידו לחברות אבניר וחשבון זהב לפעול בחשבון ניירות הערך שלו (ע' 4 לפרוטוקול). כמו כן, התברר כי ההודעה לבנק על ביטול יפוי הכח ניתנה במכתב של חברת חשבון זהב בלבד. אין הודעה דומה של חברת אבניר (ראה נספח ט' לתצהיר הנתבע). בצדק טוען ב"כ הבנק בסיכומיו כי לו סירב הבנק לכבד הוראות של חברת אבניר, שלגביה לא נתקבלה כל הודעה על ביטול הרשאה, עלול היה הנתבע לעורר טענות נגד הבנק בענין זה. מכל מקום, הואיל והנתבע אישר כי הוא עצמו לא ביטל את הרשאתן של החברות לפעול בחשבון ניירות הערך שלו, אינני רואה כיצד הוא יכול להבנות מן העובדה שאכן בוצעה פעילות ניירות ערך בחשבונו על ידי מי מאותן חברות. הנתבע גם לא טרח להסביר בתצהירו מדוע מנהלה של חברת חשבון זהב הודיע לבנק על ביטול הרשאתו, אם הנתבע עצמו לא ביקש לבטל את ההרשאה. נתון זה צריך להיות בידיעתו של הנתבע, ולא בידיעתו של הבנק. בנוסף, וזה העיקר, התברר כי הנתבע כלל לא בדק בתדפיסי החשבון שנמסרו לו את הפעילות בניירות ערך שהתנהלה בחשבונו. בדיקה כזו, לו נעשתה, היתה מאפשרת לנתבע לכמת את נזקו הנטען בגין אותה פעילות בניירות ערך, באשר פעילות זו, משתקפת היטב בתדפיסים שנמסרו לנתבע.
10. בנוסף, כל ההלוואות שנטל הנתבע מהבנק, החל מיום 31.8.2000 ואילך, נלקחו לאחר שהופסקה הפעילות בניירות ערך בחשבון, ואם היתה לנתבע הסתייגות מפעילות זו, מן הסתם היה מעורר אותה בטרם נטל את ההלוואה הראשונה לשם סגירתו של החוב שהצטבר בחשבון. ההחמרה במצבו הבריאותי של הנתבע והניתוחים שעבר בעמוד השדרה התרחשו בחודש יוני 2000, וגם אם אניח כי החל ממועד זה ואילך דעתו של הנתבע לא היתה נתונה למצב החשבון, הרי שכעולה מתדפיס החשבון ת/1, החוב בחשבונו נוצר רובו ככולו עוד קודם לכן, בלא כל מחאה או טענה מצידו. כך למשל, ביום 21.4.2000 עמדה יתרת החוב בחשבון הדולרי על סך של 168,114 דולר.
11. סיכומו של ענין, חרף העובדה שהבנק סירב לגלות לנתבע את המסמכים שביקש, זולת תדפיסי החשבון, אינני סבור שהלכה למעשה פגע הדבר בהגנתו של הנתבע.
טענות הגנה לגופו של ענין
12. ב"כ הנתבע מפנה בסיכומיו להלכת ר"ע 1642/04
קחטן נ' הבנק למסחר
(לא פורסם), כאסמכתא לכך שהתביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. דא עקא, החלטה זו עניינה מחיקת כותרת התביעה, ובקשת הרשות לערער על החלטתי מיום 9.5.2006 שלא למחוק את הכותרת נמחקה ביום 13.12.2006.
13. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי קיימת אי התאמה בין יתרת החוב לפי תדפיס חשבון הבנק ת/1, לבין התחשיב הידני של חוב ההלוואה שצורף כנספח ג' לתביעה. אין להזקק לטענה זו, שכן בצדק טוען ב"כ הבנק בתשובתו כי מדובר בהרחבת חזית, הואיל וטענה זו לא נטענה בבקשה המקורית, וגם לא הוגשה כל בקשה לתיקון הבקשה המקורית בעקבות מסירת התדפיסים לב"כ הנתבע.
14. הנתבע טוען בסיכומיו כי התדפיס ת/1 אינו אמין ולא ניתן להסתמך עליו כראייה לגבי יתרת החוב המפורטת בו, בשל המעילה שהתרחשה בבנק. אין בידי לקבל טענה זו, שכן התביעה כלל אינה מבוססת על תדפיסי החשבון אלא על הלוואה שנטל הנתבע מהבנק, בסכום שאינו שנוי במחלוקת. כמו כן, כפי שהוסבר לעיל, תדפיסי החשבון המלאים נמסרו לנתבע זה מכבר, ולו חפץ בכך, יכול היה להצביע על חיובים ספציפיים שהוא כופר באמיתותם ומייחס אותם למעילה שהתרחשה בבנק, דבר שלא נעשה.
העובדה שהתדפיסים לא אומתו על ידי פקיד הבנק, באמצעות רשומה מוסדית, אינה מעלה או מורידה, שכן הבנק כלל לא ביקש לבסס את תביעתו על אותם תדפיסים. אלה הוגשו רק כדי להראות שנמסרו לנתבע על פי דרישתו. מכל מקום, הכלל הוא שבשלב של רשות להגן בית המשפט אינו נדרש לבדוק את שאלת הקבילות של מסמכי הבנק, שכן המסמכים אינם דרושים בשלב זה כאמצעי הוכחה, אלא רק כאמצעי לצמצום חוג התביעות הבאות בגדרו של סדר דין מקוצר (ראה ד' בר אופיר,
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה
(מהדורה שביעית), בע' 109). שאלת הקבילות תתעורר רק בשלב שמיעת הראיות, אם תינתן רשות להגן (ראה ת.א. (ת"א) 68055/04
בנק דיסקונט נ' א.ת.ק עבודות חשמל בע"מ
(לא פורסם) ).