1. בפניי בקשות רשות להתגונן של הנתבעים 2 ו-3 מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 88,563 ש"ח.
2. לטענת התובעת, בחודש מאי 1997 או בסמוך לכך נחתם חוזה הלוואה בין שמשון חברה לביטוח בע"מ (
להלן: "שמשון") (שהתובעת באה בנעליה על פי צו מיזוג) לבין הנתבעים, ולפיו העניקה שמשון לנתבעים הלוואה בסך 50,000 ש"ח, שהיתה אמורה להפרע ב- 27 תשלומים חודשיים החל מיום 1.7.1997 וכלה בחודש ספטמבר 1999. שמונה תשלומים על חשבון ההלוואה שולמו לסירוגין, האחרון שבהם ביום 1.7.1998. יתרת ההלוואה לא נפרעה. ביום 14.2.2005 נשלחה דרישת תשלום לנתבעים, וביום 13.3.2005 הוגשה התביעה.
3. הנתבעת 3 (
להלן: "הנתבעת") ביקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטה מיום 7.5.2006 קבעתי כי ככל שהתביעה מתייחסת לתשלומים שלא נפרעו קודם ליום 13.3.1998- היא התיישנה. החלטה זו חלה גם לגבי הנתבע 2 (
להלן: "הנתבע"), שאף הוא העלה טענת התיישנות, במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן. אמנם בתצהירו לא מוזכרת טענת ההתיישנות, אך בגוף הבקשה היא נזכרת, ואין בכך פגם, שכן ניתן להעלות טענת התיישנות על יסוד נספחי התביעה ואין צורך שהטענה תיתמך בתצהיר דווקא.
4. הנתבע ביקש רשות להתגונן והעלה מספר טענות הגנה. נדון בהן להלן.
5. הנתבע, שעבד כפועל שכיר של הנתבע 1, שבתאי כהן (
להלן: "שבתאי") טען כי סוכן הביטוח של שבתאי שהחתים אותו על הסכם ההלוואה הסביר לו כי חתימתו היא פורמלית בלבד ועצם קבלת הכספים על ידי שבתאי מובטחת על ידי שעבוד תוכניות חסכון של שבתאי ורכב של שבתאי. לא הוסבר לו כי שבתאי מסובך בחובות. לא הוסבר לו כי הוא חותם כלווה להלוואה. למעשה הוא כלל לא הבין כי מדובר בהלוואה. לאחר אותו מועד הוא לא נדרש מעולם לשלם דבר בגין ההלוואה ולא ידע כי שבתאי חדל לפרוע את תשלומי ההלוואה. הנתבע מלין על כך אי מתן ההודעה גרמה לחוב לתפוח לאורך שנים רבות, עד הגשת התביעה.
6. התובעת מציינת בסיכומיה כי בחקירתו על תצהירו מסר הנתבע גרסה שונה בתכלית, ולפיה חשב שחתימתו דרושה לשם שחרור כספי ביטוח המנהלים שלו והעברתם לידי שבתאי. אינני משוכנע בשלב זה כי אכן מדובר בסתירה. בתצהירו מדבר הנתבע על כספי קופות חסכון שהיו לשבתאי בחברת הביטוח, אותם התבקש הנתבע לשחרר בחתימתו, וייתכן כי הכוונה היא אכן לכספי ביטוח מנהלים שהפריש שבתאי עבור הנתבע. על כן, לשיטתו יכול היה הנתבע לחשוב כי חתימתו נדרשה כדי לשחררם לשבתאי. פשיטא כי אין צורך בחתימתו של הנתבע כדי לשחרר כספים השייכים ממילא לשבתאי.
7. בחקירתו של הנתבע נסתרה טענתו כאילו לא ידע על מצבו הקשה של שבתאי. הנתבע אישר כי חתימתו נדרשה "
כי המצב לא היה כל כך טוב בעסק, ואמרו שהוא צריך כסף כדי להמשיך את העבודה ... ואמרתי שאם נשחרר את הכסף הזה והעסק ימשיך לעבוד, את הפיצויים אקבל כשאגמור לעבוד ..." (ע' 4 לפרוטוקול). כאשר נשאל הנתבע האם המצב היה קשה, השיב הנתבע "
של שבתאי ...". (ע' 5 לפרוטוקול). על כן, אין ליתן לנתבע רשות להגן בטענה לפיה הסתירו ממנו את מצבו הקשה של שבתאי.
8. אין ליתן לנתבע רשות להגן בטענה לפיה נאמר לו שישנן בטוחות של שבתאי המבטיחות את פרעון החוב, משום שטענה זו מופיעה אמנם בגוף הבקשה, אך אין לה זכר בתצהירו של הנתבע.
9. יש ליתן לנתבע רשות להגן בטענה לפיה לא הוסבר לו שהוא חותם כלווה. אמנם, מדובר בטענה קלושה למדיי, בשים לב לכך שמעמדו כלווה נרשם שחור על גבי לבן על הסכם ההלוואה, אך בשלב זה לא שוקלים שיקולי מהימנות וניתן גם להעלות טענה בעל פה נגד מסמך בכתב. ראוי לשמוע בענין זה את עדותו של סוכן הביטוח אשר החתים את הנתבעים על ההסכם, על מנת שיסביר, בין השאר, מדוע הוסכם שהנתבעים 2- 4 יחתמו כלווים ולא כערבים, למרות שהכסף לא היה מיועד להם, אלא לעסק של שבתאי. כידוע, לערבים מוקנות הגנות מסויימות שהחייב העיקרי אינו נהנה מהן, ועל כן אין ספק כי מי שמתכוון לחתום כערב, ובסופו של דבר חותם כלווה, ניזוק.
10. יש ליתן לנתבע רשות להגן בטענה לפיה התובעת לא פנתה אליו בדרישה לאורך כל השנים, גם לאחר ששבתאי חדל לפרוע את ההלוואה. הפניה הראשונה נעשתה רק ביום 14.2.2005, למרות שהתשלום האחרון על חשבון החוב שולם ביום 1.7.1998. מדובר במחדל תמוה מאוד מצידה של שמשון, ולאחריה, של התובעת, ויש לברר מה הנזק שנגרם לנתבעים בגין השיהוי הרב בפניה אליהם. לכאורה, מדובר בנזק בגין הריבית על החוב שלא נפרע, שכן מדף החשבון נספח ד' לתביעה ניתן להיווכח כי החוב כולל מרכיב של ריבית פיגורים בסך 44,524 ש"ח.
11. יש ליתן לנתבע רשות להגן בטענת ההתיישנות, שכן מדף החשבון נספח ד' לכתב התביעה עולה כי לכאורה החוב הנתבע כולל גם חיובים מלפני יום 13.3.1998. חיובים אלה התיישנו כאמור בהחלטתי מיום 7.5.2006.
12. הטענה בענין מעמדו של הנתבע כערב מוגן היא הרחבת חזית, הואיל והועלתה לראשונה בס' 55 לסיכומי הנתבע. מכל מקום, כפי שיוסבר להלן, בעת חתימת ההסכם היה בתוקף תיקון תשנ"ב של חוק הערבות, ואילו הערב המוגן הוא יציר תיקון תשנ"ח.
13. נדון כעת בטענות ההגנה של הנתבעת.
14. הנתבעת טוענת כי עבדה אצל שבתאי במשך מספר שנים. בשלב מסויים ביקשו ממנה סוכני הביטוח של שבתאי לחתום כערבה להלוואה לעסק. סוכני הביטוח הרגיעו אותה ואמרו לה שלשבתאי כספים העולים על סכום ההלוואה וצפויים להשתחרר כספים אשר מהם תיפרע ההלוואה. עוד הובטח לה ששבתאי ישעבד רכב להבטחת ההלוואה. לדבריה, היא חתמה על מסמך ריק. במהלך שנת 1998 סיימה לעבוד אצל שבתאי ומעולם לא קיבלה כל הודעה שהחוב איננו משולם. לדידה, היא ערב מוגן וחלות עליה כל ההגנות לפי חוק הערבות. כמו כן היא טוענת שהתובעת הסתירה ממנה את מצבו הקשה של שבתאי. משנודע לה דבר התביעה, היא הודיעה על ביטול ההסכם עליו חתמה מחמת הטעייה.
15. בחקירתה הודתה הנתבעת כי ידעה אודות מצבו הקשה של שבתאי (ראה ע' 6 ו- 7 לפרוטוקול). על כן אין ליתן לה רשות להגן בענין זה.
16. ב"כ התובעת מקשה בסיכומיו איזה הסכם בדיוק התיימרה הנתבעת לבטל- האם הסכם ההלוואה או שמא הסכם הערבות. פשיטא שהנתבעת התכוונה לבטל את הסכם ההלוואה, באשר היא טוענת שלא התכוונה לחתום כלווה, אלא רק כערבה. בטענה זו יש ליתן לה רשות להגן, שכן אם אכן הוטעתה לחתום על ההסכם כלווה במקום כערבה, עומדת לה עילת ביטול של הסכם ההלוואה (אך לא של הסכם הערבות, שלשיטתה שלה הוא ההסכם האמיתי בין הצדדים).
17. ב"כ התובעת מצביע בסיכומיו על כך שהנתבעת בעת חקירתה ניסתה לחזור בה מטענתה המקורית לפיה התכוונה לחתום כערבה. טענה זו בדין יסודה, אך אין בכוחה כדי לשלול רשות להגן בטענה לפיה הנתבעת התכוונה לערוב להסכם ולא להיות לווה בעצמה, גם אם תוך כדי עדותה ניסתה הנתבעת למלט עצמה כליל מאחריות לחוב, ולו גם אחריות של ערב. שאלות של מהימנות מובאות בחשבון רק במסגרת התיק העיקרי.
18. יש ליתן לנתבעת רשות להגן בטענת ההטעייה בדבר טיבו של המסמך עליו חתמה. אכן, מדובר בטענה קלושה העומדת בניגוד למסמך בכתב, אך בשלב זה לא שוקלים שיקולי מהימנות וניתן להעלות טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.
19. אם אכן הנתבעת הוטעתה לחשוב כי היא חותמת על כתב ערבות, הרי שבשלב שמיעת הראיות יהיה מקום לבחון את השאלה האם עומדות לה ההגנות על פי חוק הערבות. יצויין כי בעת החתימה על ההסכם חל תיקון תשנ"ב (ולא תשנ"ח) לחוק הערבות, כך שלכל היותר הנתבעת יכולה לטעון כי היא ערב יחיד כהגדרתו בתיקון תשנ"ב (אך לא ערב מוגן, שהוא יציר תיקון תשנ"ח). דא עקא, עסקינן בהלוואה בסך 50,000 ש"ח, ואילו ערב יחיד הוא מי שערב לחיוב עד לסכום של 40,000 ש"ח, כך שלכאורה הנתבעת אינה יכולה להחשב כערב יחיד אלא כערב רגיל. מכל מקום, גם לערב רגיל יש זכויות, כמפורט בחוק הערבות.
