התובע והנתבע התקשרו ביניהם בעסקת שותפות לניהולו של סטודיו לצילום (שככל הנראה היה קודם לכן בבעלות הנתבע, אך אין לכך ביטוי במסמכים שנחתמו בין הצדדים), כפי העולה מתוכן המסמך המכונה "הסכם מסגרת שותפות" שנחתם על ידי הצדדים ביום 21.11.04, נספח א' לתצהיר הנתבע התומך בבקשתו למתן רשות להתגונן, בתביעה שהוגשה על ידי התובע נגדו ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "הסכם השותפות").
העיסקה בין הצדדים לא צלחה וביום 3.8.05 חתמו הצדדים על מסמך המכונה על ידיהם "הסכם דברים ג'נטלמני" (נספח א' לכתב התביעה, נספח ב' לתצהיר הנתבע) ולפיו החליטו הצדדים על הפסקת היחסים ביניהם (להלן: "ההסכם").
הצדדים לא התייחסו בטענותיהם לעניין ה"ג'נטלמניות" של המסמך ומשמעותו ומה הייתה כוונתם בכיתור המסמך כך (ואני מניח שאיש מהם אינו נושא בתואר אצולה) וראו את המסמך הנ"ל כחוזה מחייב לכל דבר ועניין וכך מתייחסת אליו גם החלטה זו.
על פי ההסכם היה על הנתבע לשלם לתובע סכום של -.50,000 ש"ח ומע"מ עד ליום 15.9.05; התביעה היא לתשלום הסכום האמור.
בתצהירו אין הנתבע מכחיש את התחייבותו שלפי ההסכם ואת אי תשלום סכום התביעה, למעט טענה אחת, שיאמר כבר בשלב זה, שלא הופרכה והיא כי שילם לתובע על חשבון החוב הנ"ל סכום בסך של -.800 $ ולא קיבל עבורו קבלה או אישור כלשהו ולעניין תשלום סכום זה זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן.
שאר טענות הנתבע חסרות שחר.
ניתן לקבץ את טענות הנתבע במסגרת של שתיים: האחת, טענת קיזוז, בגין סכומים שנטל, לטענתו התובע מחשבון הבנק של העסק המשותף, לצרכיו הוא ואשר הנתבע לא ידע על כך ולא היה ער להם והדברים נודעו לו רק לאחר חתימת ההסכם והם בסופו של חשבון עולים סכום התביעה.
הטענה השניה, שהתובע לא עמד בהתחייבותו לפי סעיף 2 להסכם לפיו : "(התובע)
יגיש ל(נתבע) את כל הנתונים הידועים לו לגבי מערכת הסטודיו", והכוונה היא, ככל המסתבר, לכך שהתובע, שהיה ככל שניתן לכנות זאת כך, המנהל האדמיניסטרטיבי
של העסק המשותף כפי העולה מנוסח ההסכם, ימסור לנתבע את כל הנתונים החשבונאים ופרטי ההתקשרויות של העסק.
אחרון ראשון; גם אם נכונה טענת הנתבע, אין בה כמובן כדי לשלול את זכות התובע לכספים המגיעים לו לפי ההסכם שלא בוטל על ידי הנתבע; טענת הנתבע בסעיף 12 לתצהירו לפיה עקב הפרת התובע את התחייבותו הנ"ל ההסכם בטל, אינה מהווה, ולו בדוחק, הודעת ביטול כדין של ההסכם וספק אם נעשתה בזמן סביר [ ראה סעיפים 7(א), 8 ו 21(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 ].
אשר לטענת הקיזוז, נראה כי זו אינה ראויה להיות נדונה בהליכים אלה, בהתחשב בעדותו של הנתבע.
לפי האמור בתצהיר הנתבע, חשבון העסק היה חשבונה של אשתו כאשר לתובע היה יפויי כח לפעול בו; כך בהתחשב בעובדה שחשבונו של הנתבע עצמו היה חשבון מוגבל [ סעיפים 5, 6 לתצהיר הנתבע; עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 25, 26 ].
כאמור, לפי דברי הנתבע, רק לאחר חתימת ההסכם, בחודש אוגוסט 2005, בעת שאשתו הוציאה את דפי החשבון מהבנק (נספח ג' לתצהיר הנתבע) נודעו לו מעשי התובע ועל כך שהוא הוציא סכומים בלתי מוסמכים מחשבון הבנק לצרכיו האישיים.
דברים אלה נסתרים מנספח ג' עצמו שהתאריך המופיע בו הוא 26.6.2005, היינו זמן רב לפני חתימת ההסכם, דבר המעיד על כך שהנתבע לא אומר אמת מחד, ומאידך הדברים היו ידועים לו זמן ניכר לפני חתימת ההסכם [ עמ' 2 לפרוטוקול שורות 1 עד 15 ושוב חזרה על אותם דברי הבל בשורה 24; יצוין שדפי החשבון נחזים להיות כאלה שאינם נשלחים על ידי הבנק אלא מופקים מאתר האינטרנט שלו וייתכן וגם לכך יש משמעות לסתירת דברי הנתבע אך איני נותן לכך משמעות לצורך החלטה זו בהעדר טיעון בעניין זה ].
משנסתרו דברי הנתבע בעניין זה התברר כי נתוני העסק עמדו בפני הנתבע עובר לחתימת ההסכם במובן כך שרואה החשבון שלו בדק את כל הנתונים והסביר לו כי בהתחשבנות בינו לבין התובע, טוב יותר וראוי יותר לנתבע להסכים לכך שעליו לשלם לתובע "סכום גלובלי" קרי, את הסכום הנקוב בהסכם, על מנת לסיים את פרשת יחסיהם (עמ' 3 לפרוטוקול) ובדברים אלה "מחסל" הנתבע סופית את הגנתו, הן לעניין אי עמידת התובע בהתחייבויותיו והן לעניין הסכומים שמגיעים לו כביכול מהנתבע.
אכן, בסוף דבריו טוען הנתבע שהתובע הטעה גם את רואה החשבון בכך שהוא הוציא "חשבוניות כפולות" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 9 עד 13) וזאת נודע כביכול לנתבע לאחר חתימת ההסכם, משום מה, אלא שדברים אלה לא בא זכרם בתצהירו של הנתבע, ואין לו הסבר לכך ובוודאי שאין הם מהווים חלק מפרשת הגנתו הנטענת שממילא ספק אם היה לה ערך ראייתי כלשהו בהיות אותם דברים בגדר של "עדות כבושה" שערכה אפסי, ובייחוד בנסיבות כאלה [ ע"פ 7033/04 יחזקאל יאיר נ. מדינת ישראל (טרם פורסם), ראה אתר "נבו";ע"פ 677/84 אמנון דוד נ. מדינת ישראל, פד"י מא4 עמ' 33 בעמ' 45].
אם יש לנתבע טענות כלשהן באשר למרמה שביצע התובע כלפיו, מקומן בתביעה אחרת ואין בדברים אלה משום נקיטת עמדה באשר לסבירותה של תביעה כזו או סיכוייה.
לעניין התביעה הנוכחית, הגנותיו של הנתבע, למעט הטענה בדבר התשלום בסך של -.800 $ הן "הגנת בדים" ודינן להדחות [ ע"א 1226/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ, פד"י מו4 עמ' 193; ע"א 356/85 משה מגן נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מא3 עמ' 319 ].
