החלטה בתיק א 1911/07

לפניי שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף - בש"א 19080/07 הוגשה מטעם הנתבעים 1 ו-2 ובש"א 20763/07 הוגשה מטעם הנתבעים 3 ו-4.

שתי הבקשות זהות לחלוטין מבחינה מהותית, וביסודן טעמים זהים - מעשה בית דין, התיישנות, שיהוי והעדר עילה ויריבות - כך שגם ההחלטה בהן ניתנת במאוחד.

על פי כתב התביעה, התובע והנתבעים 1 ו-2 ייסדו בשנת 1993 את חברת פומר נכסים והשקעות בע"מ. בתחילת שנת 1997 סיפרו הנתבעים 1 ו-2 לתובע כי בכוונתם לשתף פעולה עם הנתבעים 3 ו-4 בעסקי נדל"ן ברומניה, והציעו לו לקחת חלק בשותפות. התובע הסכים ליוזמה עסקית זו, והשותפים החלו לפעול באמצעות חברה רומנית, שהוסכם כי מניותיה תהיינה בבעלותה של קרן אחזקות שתהיה רשומה בליכטנשטיין. ואכן, השותפים חתמו על הסכם נאמנות עם חברת Forvest Trust S.A.   הרשומה בשוויץ, שהקימה את קרן קונסולפינג סטיפטונג- הנתבעת 5.

כל אחד מהצדדים החזיק בחלק מסויים מהאחזקות בקרן, בהתאם לשיעורי האחזקות המאוזכרים בסעיף 17 לכתב התביעה.

על פי הנטען, המנדט הבלעדי שקיבלה הקרן מהשותפות, היה להקים חברת בת שתירשם ותפעל ברומניה, ושכל מניותיה יוחזקו על ידיה. באפריל 1998 (כחודש וחצי לאחר שניתן לנתבע 3 יפוי כח לפעול בשם הקרן) הוקמה חברת M.P.S. Holdingg L.T.D.  , שהשותף היחידי בה, היתה הקרן.

על פי הנטען, עם הקמת החברה, פתחה הקרן חשבון בנק בבנק UBS בז'נבה, אליו היו אמורים השותפים להעביר את הכספים שהשקיעו בחברה באמצעות הקרן. אלא שבפועל, בין המועדים 29/4/98-4/8/99, התובע הזרים לקרן 71% מכלל הון ההשקעה, בעוד שהנתבעים 1 ו-2 לא העבירו סכום כלשהו לחשבון בנק זה. לטענת התובע, סכום השקעתו מהווה הלוואה שעל הקרן ויתר בעלי האחזקות (הנתבעים) להשיב לו. 

בסעיפים 30-49 לכתב התביעה מתאר התובע אי סדרים בניהול הקרן והחברה, שיש בהם בכדי לקפחו. בסעיף 30 לכתב התביעה נטען- "בשנים 1999-2000 החל התובע לחשוד כי קיימים אי סדרים בחברה ובקרן וכי מבוצעים מהלכים שונים ללא ידיעתו, לרבות בכל הקשור לרכישות ומכירות שבוצעו ע"י החברה וכן להעברת כספים אל השותפים האחרים ואל חברות בהן היו מעורבים, ללא הסכמתו ותוך קיפוחו". מייד בהמשך, מתוארים אותם אי סדרים, כפי שעלה בידי התובע לגלות "לאחר מאמצים רבים", ושעיקרם, כאמור, העברות של חלק מכספי הקרן אל חברות אחרות שבבעלות ובשליטת הנתבעים, ללא יידוע התובע.

בסעיפים 50-64 לכתב התביעה מתוארות פניותיו של התובע לנתבעים, במהלך שנת 2000, בעקבות גילויים של חלק מאי הסדרים בקרן ובחברה, במסגרתן ביקש התובע לשעבד את נכסי החברה לטובתו בסכום ההלוואה לקרן, לקבל ייפוי כח לטובתו לפעול בשם החברה והקרן וכן לקבל העתקים של כל מסמכי הקרן והחברה.

מטרת הפניות היתה להבטיח את מעורבותו ואת זכויותיו בחברה ובקרן, כך שלא ניתן יהיה לבצע בהן מהלכים ללא ידיעתו והסכמתו.

התובע טען, כי פניותיו לא הועילו, והנתבעים סירבו למסור לו אינפורמציה כלשהי בנוגע לפעילותם בחברה ובקרן.

לטענת התובע, בחודש ינואר 2001 החתימו אותו הנתבעים על הסכם לפיו הוא ויתר על אחזקותיו בקרן בתמורה לסכום של 365,000$ (ההסכם, בשפה הצרפתית, צורף כנספח י"ד לכתב התביעה). התובע טוען, כי לשיטת הנתבעים, הסכום של 365,000$ היווה תשלום הולם עבור חלקו באחזקות הקרן, שהוא 16.67% מערך הקרן באותה העת, אלא שלשיטת התובע, מאחר שהוא העביר 71% מכלל הסכום שהוזרם לקרן, הרי ששיעור אחזקותיו בה הוא 71% , ולכן הוא זכאי לקבלת 1,560,000$. מכאן, כי ההסכם האמור "מתעלם" מחלקו האמיתי של התובע באחזקות בקרן, ומקפח אותו. לאור זאת, הודיע התובע ביום 3/5/01 על ביטול ההסכם האמור. למרות ביטול ההסכם, הנתבעים הודיעו לתובע כי הוא אינו בעל אחזקות בה, וסירבו להעביר לו כל אינפורמציה בנוגע לפעילותה של הקרן.

בשלב מסויים, העבירו הנתבעים לתובע סכומים שונים על חשבון הסכומים המגיעים לו כהחזר הלוואה (שלמיטב זכרונו, מסתכמים בכ- 600,000$), תוך שהם מחתימים אותו על מסמכים שונים שטיבם אינו ידוע לו, ולא נמסר לו מעולם עותק מהם.

בנוסף, לטענת התובע, ביום 12/6/00, הוא הלווה לנתבעים 2 ו-3 סכומים שונים לצורך רכישת נכסי מקרקעין, אך ההלוואה לו הושבה לו במלואה.

התובע טען, כי מעשי הנתבעים מגבשים את עילת התרמית, עשיית עושר ולא במשפט, גזל והפרת הסכמים שלא בתום לב.

כתב התביעה הוגש ביום 7/6/07, וחלק ניכר מהמעשים המתוארים בכתב התביעה שייכים למועדים המצויים למעלה משבע שנים לפני כן, כלומר בצד השני של תקופת ההתיישנות.

החשדות למעשים הנטענים, החלו להתעורר אצל התובע כבר בשנים 1999-2000 (כפי שכאמור, הוא עצמו טוען) כך שקצה חוט להתגבשותן של עילות אלה היה נתון לו כבר באותו שלב. לפיכך, התובע אינו יכול להיבנות מהחריגים לתקופת ההתיישנות הסטנדרטית, המעוגנים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות (ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, תק-על 2005(3) 746; ע"א 1009/05 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' דישראלי ישראל (25/2/07)).

חלק מסויים מהמעשים הנטענים, או מהפניות מצד התובע שלא זכו למענה לשביעות רצונו, שייכים למועדים המצויים בתוך פרק הזמן בן שבע השנים, ולכן מבחינה טכנית, הם אינם נתונים להתיישנות.

עם זאת, לא ניתן להפריד בין אותם מעשים או פניות, לבין המעשים העיקריים, הקשורים לאי הסדרים הנטענים, ושהתבצעו כולם בשנים הקודמות לשנת 2000, ולכן, כאמור, התיישנו עילות התביעה בגינם.

מעבר לכך, בנסיבות העניין, הגשת התביעה בגין אותן עילות, הקשורות למעשים, שלכאורה טרם התיישנו, לקויה בשיהוי ניכר.

על פי הפסיקה, תביעה תסולק על הסף מפאת שיהוי רק בנסיבות חריגות, ועל הנתבע מוטל נטל שכנוע כבד להראות שקיימת הצדקה לכך. לפיכך, בירורה הענייני של תביעה ייחסם בשל טענת שיהוי, רק אם מתקיימים התנאים המוקדמים, ושיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של "מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-על 2007(1) 2445).