בפני בקשת רשות להתגונן, בש"א 133854/02 בתיק 190637/02 (להלן: "התיק המשני"). הדיון בתיק זה אוחד עם בש"א 133855/02 בתיק אזרחי 191352/02 (להלן: "התיק העיקרי"), על פי הסכמת הצדדים בפרוטוקול מיום 29.12.02.
בתיק המשני, בנק לאומי לישראל בע"מ(להלן: "המשיב") תובע מחברת וניס מרכז שידור דיגיטלי בע"מ (להלן: "נתבעת 1") וממר עמרם פלד, הערב בחשבון (להלן: "המבקש"), את יתרת החוב אשר נוצרה בחשבון מספר 276700/55 על סך של 284,139 , נכון לתאריך 28.7.02. כמו כן, בתיק העיקרי, הוגשה תביעה כנגד אולפני שביט מאוחדים בע"מ (להלן: "החברה"), שהינה נתבעת 1 בתיק העיקרי, וכנגד המבקש בגין יתרת חוב בסך של 1,999,479 בחשבון מספר 281700/74.
המבקש היה, בעת הגשת התביעה, מנכ"ל ובעל מניות בשתי החברות הנתבעות וכמו כן היה ערב לסילוק חובותיהן כלפי המשיב (סעיף ג.2 לבר"ל). בשל זהות הצדדים ועל מנת להקל על הדיון הוחלט כי ידונו התיקים במאוחד. אולם מאחר ונימוקי הרשות להגן שונים בשני התיקים אדון בהם בנפרד.
בקשת הרשות להתגונן בתיק המשני
: הנתבע, בסעיף 2 לבר"ל, מעלה את הטענה כי מדובר לכאורה, בשתי תביעות נפרדות, אולם עניינן של התביעות זהה וחד הוא הן מבחינתו והן מבחינת המשיב. אולם מלבד מציטוט שמה של הנתבעת 1 , וניס מרכז שידור דיגיטלי בע"מ, עניינה אינו עולה כלל בבקשה. כל כולה של הבקשה עוסקת בהליך מכירת החברה (אולפני שביט) ע"י כונס הנכסים. בנוגע לנתבעת 1, לא מועלות כלל טענות הגנה והסבריו של הנתבע על כך שמבחינת הבנק מדובר במסגרת אובליגו אחת, אינה נתמכת בעובדות. לו היה מדובר במסגרת אובליגו אחת לא היה פותח המבקש חשבונות נפרדים עבור החברות ואין בזהות המנכ"ל ובעל המניות, שהינה אחידה עבור שתי החברות, להפוך את חובותיהן למשותפים.
אפילו היתה מושגת התמורה לה קיווה המבקש ממימוש החברה, עדיין לא היה בידיו לזקוף לזכותו סכומים לטובת נתבעת 1, שכן יתרת התמורה היתה מתחלקת בין יתר נושי החברה (סעיף 12 לסיכומי המשיבים).
מאחר ועבור הנתבעת 1 לא עולה כל הגנה אני דוחה את הבקשה בבש"א 133854/02.
המשיבה תהיה זכאית לפסק דין בהתאם לטופס מתאים שיוגש.
בקשת הרשות להתגונן בתיק העיקרי
: בשנים 96-97, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, בלא קשר לרווחים התפעוליים, אשר הובילו למחסור במזומנים. לבקשת המשיב, בהיותו הנושה הגדול ביותר , מונה כונס נכסים לחברה (להלן: "הכונס"), אשר ביקש למכור את נכסיה כמקשה אחת. לצורך השגת מטרה זאת הפעיל הכונס את האולפנים כעסק חי, עובדה אשר גררה הפסדים תפעוליים גבוהים, שנצברו בחשבון החברה, עד למכירתה. מוסכם על הצדדים כי ערב מינוי של כונס הנכסים,חוב האולפנים לבנק עמד על סעך של 13,000,000 (סעיף 18 לסיכומי המבקש). בשל היכרותו של המבקש עם עסקי החברה, אופי פעילותה ומשאביה, פעל הוא לאיתור רוכש פוטנציאלי לחברה. בתאריך 27.12.98 התקשרו חברת "רול תקשורת (1992) בע"מ" (להלן: "רול") בהסכם למכירת החברה בתמורה כוללת של 12,000,000 מיליון ש"ח בפריסה לחמש שנים (סעיף 4 לנספח א' לסיכומי המבקש ופרוטוקול הדיון מיום 29.12.02 ), בתנאי שהחברה תמכר באופן ישיר לרול ולא באמצעות מכרז פומבי. לאחר חילופי דברים בין המבקש לבנק וניסיון לשכנעו להענות לעסקה עם רול, דחו הכונס והמשיב את ההצעה, ודבקו בעמדתם גם לאחר פנייתו של של המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר את הסדר חובותיה של החברה (להלן: "הסדר נושים", על פי סעיף 233 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג 1983, בהתאם להסכמות שהושגו ביו לבין רול (מכתבי הדחייה נספחים ו' ו-ז' לסיכומי המשיב בהתאמה). ביהמ"ש המחוזי, בהחלטתו של כבוד סגן הנשיא השופט לויט (החלטה בפש"ר 1212/89), דחה את ההסדר שהוצע ע"י המבקש.
עיקר הגנת המבקש היא כי עומדת לו טענת קיזוז מול הבנק על סך ההפרש בין הצעת הרכישה של החברה על ידי רול, לבין מחיר הרכישה בפועל לאחר עריכת המכרז ע"י הכונס (8,000,000 ש"ח). טענת קיזוז זו, על סך של 4,000,000 ש"ח (סכום הגבוה מסכום התביעה), נובעת מרשלנותו של הכונס בניהול החברה ובמכירתה.
בהנחה וטענה זאת תתקבל, משמע, כי בית המשפט זה מקבל ונותן תוקף, רעיוני לפחות, להסדר הנושים כפי שהוגש ונדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו של כבוד השופט לויט. דהיינו, בטענת הקיזוז, מערער המבקש למעשה על החלטת השופט לויט בפני ערכאה שאינה מוסמכת לדון בערעור זה.
אמנם בבקשת רשות להגן הנטל המוטל על המבקש מתמצה בהצגת הגנה לכאורה ללא הצורך לשכנע את ביהמ"ש בנכונות טענותיו (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"די מב (1) 721 פסקה 2). אולם המבקש מנוע מלהעלות טענה זאת בשל השתק פלוגתא, שמקורו מהחלטת כבוד השופט לויט. הפלוגתא שהוכרעה בביהמ"ש המחוזי הינה מידת הלימותו ועצם אישורו של הסדר הנושים אותו הגיש המבקש.
כמו כן, טענת הקיזוז עולה מתוך פעולותיו והתנהלותו הרשלנית של כונס הנכסים אשר מונה לחברה, עפ"י בקשת המשיב. אולם אין בכך בכדי לייחס את פעולות הכונס למשיב עצמו, קל וחומר כאשר פעולות אלו נעשו באישורו של ביהמ"ש (ע"א 779/87 נח בליט נ' בלל בע"מ, פד"י מד (3) 304). על כן, בצדק טוען המשיב, פתוחה הדרך בפני המבקש לתבוע את כונס הנכסים על התרשלותו לכאורה, אולם אין מעשיו מהווים עילה כנגד הבנק המשיב.
טענה נוספת אותה מעלה המבקש הי כי הבנק, בסירובו לתת את הסכמתו להסכם הרכישה עם חברת רול, גרם לאי מילוי החיוב ע"י הנערב ועל כן מופטר הערב (סעיף 6(א) לחוק הערבות תשכ"ז 1967). גם טענה זאת מתבססת על עניין אשר נדון והוכרע בביהמ"ש המחוזי והוא אישורו של ההסדר הנושים שהוגש לביהמ"ש, ע"י המבקש, ונדחה. כל השגה על החלטה זו ראוי היה שתעשה במסגרת ערעור על החלטתו של כבוד השופט לויט ולא במסגרת הליך זה, שכן ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית לדון בטיעונים אלה.
הטענה האחרונה של המבקש,העולה מהבקשה, היא בגין רשלנותו של המשיב, פזיזותו והפרת חובותיו כלפי המבקש. המשיב איפשר לכונס להמשיך ולהפעיל את החברה כעסק חי, עובדה אשר הביאה להפסדים רבים אשר לכיסויים נתבע המבקש עתה. המשיב ידע כי הימשכות הליכי הכינוס עלולים לגרום לחברה נזק וזאת בשל חשיבות עיתוי הרכישה לרול. המשיב אף ידע כי די בהתנגדותו להסדר הנושים על מנת לסכלו (כעולה מנספח ו' לסיכומי המבקש) ואף היה עליו לדעת כי לא יתכן ויתקבל סכום גבוה מסכום ההצעה של חברת רול, שכן הסכום המוצע היה גבוה משוויה הריאלי של החברה. על אף האמור לעיל דחה המשיב את הסדר הנושים ובכך הפר את חובת תום הלב החלה עליו בקיום חוזה הערבות בין המבקש למשיב, כנדרש בהוראות סעי ף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973.
"עצם העמידה של הבנק על זכותו החוזית ועשיית השימוש בה אין בה, כשלעצמה, משום חוסר תום לב" (ע"א 538/86 זמיר ואח' נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב (4) 433), שכן השימוש בזכות אינו בהכרח מצביע על חוסר תום לב,על כן יש לבדוק את נסיבות המקרה לגופו.
"אמנם לא בנקל תינתן לערב רשות להתגונן בטענה של חוסר תום לב" (ע"א 118/93 גמבש חיים נ' בנק מרכנתיל דיסקונט לישראל בע"מ, פ"די מח (4) 463), אולם נראה לי כי בנסיבות העניין יש מקום לבדוק האם שיקולי המשיב, בהתנגדותו הנחרצת להסכם הנושים, היו נגועים בחוסר תום לב והאם אכן הפר את חובותיו כלפי המבקש.
על כן אני מקבל את הבש"א 133855/02, ומגביל את הרשות להתגונן לטענה של רשלנות הבנק פזיזותו והפרת חובותיו כלפי המבקש, כעולה מסעיפים 66-74 לסיכומי המבקש. כמו כן, מתן הרשות להתגונן מותנית בהפקדת 30% מסכום התביעה בתוך 45 יום מקבלת החלטה זאת.