1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום פיצוי מוסכם בסך 110,000 ש"ח בגין הפרה נטענת של חוזה למכירת בית מגורים.
2. ביום 8.11.2004 נחתם זכרון דברים בין התובעים לנתבע, למכירת ביתו של הנתבע ברח' הנוטע 15, הדר עם (
להלן: "הבית"), תמורת סך השווה ל- 247,500 דולר. ביום 7.12.2004 נחתם חוזה המכר בין הצדדים (
להלן: "החוזה"). לפי תנאי החוזה היו אמורים התובעים לשלם בתוך שבועיים סך השווה ל- 135,000 דולר. סכום זה היה אמור להיות משולם ישירות לבנק טפחות, לצורך הסרת משכנתא שרבצה על הבית. הואיל וסך השווה ל- 25,000 דולר הופקד בידיו הנאמנות של עו"ד שר-טוב בעת שנחתם זכרון הדברים, על חשבון התמורה, נקבע כי יתרת התמורה, קרי, סך השווה ל- 87,500 דולר, תשולם עד ליום 10.12.2004 במעמד מסירת החזקה בדירה, ותופקד בידי עו"ד שר- טוב עד להעברה בפועל של הזכויות ע"ש התובעים.
3. התובעים טוענים כי ביום 10.12.2004 התברר להם כי המשכנתא שרבצה על הבית כבר סולקה. בבית נמצאו שוכרים, בני משפחת ברגמן, אשר הודיעו כי רכשו את הבית מהנתבע ופדו את המשכנתא. בעקבות כך החזיר עו"ד שר טוב לתובעים את הסכום השווה ל- 25,000 דולר שהופקד בידיו הנאמנות בעת שנחתם זכרון הדברים. ביום 17.12.2004 הודיעו התובעים לנתבע כי אם לא תתוקן ההפרה לאלתר, הם יפעלו בכל הדרכים העומדות לרשותם.
4. התובעים טוענים כי הנתבע ביצע מכירה כפולה של הנכס, ועל כן הוא חייב לפצותם בסכום השווה ל- 25,000 דולר, כפיצוי מוסכם שנקבע בס' 17 לחוזה במקרה של הפרה יסודית.
5. הנתבע טוען כי בעת שנחתם החוזה היו התובעים מצויים בהפרה יסודית של זכרון הדברים, שכן לא הפקידו בידי עו"ד שר-טוב את התשלום לצורך סילוק המשכנתא. אין בידי לקבל טענה זו. החוזה שהחליף את זכרון הדברים קבע מפורשות כי התשלום לצורך סילוק המשכנתא יבוצע בתוך שבועיים, קרי, עד ליום 21.12.2004. אם אכן היתה הפרה של זכרון הדברים, הנתבע מחל עליה בעת שנחתם החוזה.
6. הנתבע טוען כי התובעים לא שילמו ביום 10.12.2004 את הסך השווה ל- 87,500 דולר כפי שהיו חייבים לעשות לפי החוזה, דבר המהווה הפרה יסודית. הוא מוסיף וטוען כי התובעים ידעו שבדירה מצוי שוכר. לדבריו, לאור נסיון העבר בדבר אי עמידתם של התובעים בהסכמים ואי הצלחתם לגייס את הסכום הדרוש, סיכם הנתבע עם השוכר, בידיעת התובעים, כי אם לא יעמדו התובעים בהסכם יימכר הבית לשוכר. לנוכח זאת נשאר השוכר בבית שכן לא היה טעם בהוצאתו שעה שענן כבד מעיב על רצינות כוונתם של התובעים. לדבריו, התובעים הם שהפרו את החוזה בכך שלא שילמו את התשלום החל עליהם.
7. אך טבעי היה לצפות כי בנסיבות אלה יצרף הנתבע לתצהירו את החוזה שנכרת בסופו של דבר בינו לבין השוכר, כדי להראות שאין ממש בטענת התובעים, וכדי להוכיח כי העיסקה עם השוכר נקשרה רק לאחר ביטול החוזה עם התובעים, ולא קודם לכן. צירוף כזה היה חיוני להוכחת טענתו של הנתבע כי לא היה מעורב בעריכת עיסקה נוגדת. באופן תמוה, הנתבע נמנע מלעשות כן.
8. בחקירתו טען הנתבע תחילה כי החוזה עם השוכר נכרת רק בחודש ינואר 2005, משמע, אין המדובר בעיסקה נוגדת. דא עקא, כאשר הוצג לו רישום של רשויות המס, לפיו העיסקה עם השוכר נערכה עוד ביום 24.10.2004 (
מוצג ת/1), אישר הנתבע כי זהו המועד בו נכרתה העיסקה עם השוכר:
"
ש. מה שאמרת קודם שזה היה בינואר 2005, אתה חוזר בך?
ת. טעיתי, מה שכתוב- זה המדוייק."
(ע' 2 לפרוטוקול)
9. לאחר מכן, כאשר נשאל הנתבע כיצד זה מכר את אותה דירה פעמיים- ביום 24.10.2004 לשוכר, וביום 8.11.2004 לתובעים (בהתאם לזכרון הדברים), טען לראשונה כי העיסקה עם השוכר בוטלה בגלל שהשוכר התקשה לארגן את התשלום.
טענה זו מפוקפקת על פניה, ממספר טעמים. הטעם הראשון הוא, שאין לה זכר בתצהירו של הנתבע; הטעם השני הוא שהטענה הועלתה לראשונה רק לאחר שהנתבע הבין כי בידי התובעים ראיות לכך שאכן נקשרה עיסקה נוגדת עם השוכר; הטעם השלישי הוא שהטענה אינה נתמכת במסמך כלשהו, למרות שהחוזה עם השוכר נמצא בידי הנתבע; הטעם הרביעי הוא שהטענה אינה עולה בקנה אחד עם המשכון שנרשם לטובת השוכר על זכויותיו של הנתבע בדירה, וזאת ביום 10.10.2004 (
מוצג ת/2); הטעם החמישי הוא, שמתוך המוצג
ת/1 ניתן להיווכח כי ניתן "אישור לטאבו" על ידי רשויות המס ביום 12.1.2005, ואין בו כל אינדיקציה לכך שהעיסקה בין הנתבע לשוכר בוטלה אי פעם, או שהיתה ביניהם יותר מעיסקה אחת.
10. גם העובדה שהמשכנתא שרבצה על הבית סולקה ביום 7.11.2004 (
מוצג ת/3) מלמדת כי עוד קודם לחתימת זכרון הדברים עם התובעים, כבר קיבל הנתבע תשלום שאיפשר לו לסלק את המשכנתא, מן הסתם, מאותו שוכר שלו מכר את הדירה ביום 24.10.2004.
11. זאת ועוד, עצם המצאותו של השוכר בנכס ביום שנקבע למסירת החזקה- 10.12.2004- מחזקת את המסקנה כי החוזה עם השוכר לא בוטל מעולם, ומכל מקום, אם אכן בוטל, השוכר כלל לא התכוון לפנות את הבית. אינני רואה כיצד ובאיזה אופן השוכר היה מפנה את הבית ביום 10.12.2004, גם אם התובעים היו מפקידים בידי עו"ד שר-טוב את התשלום בסך השווה ל- 87,500 דולר, שכן הוא כלל לא נערך לפינוי. אינני רואה גם כיצד יכול היה הנתבע לכפות על השוכר פינוי של בית מגוריו מהיום להיום.
12. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי התובעים דרשו מהנתבע במכתב מיום 17.12.2004 לתקן את ההפרה, אך הוא לא עשה דבר.
13. אכן, התובעים היו אמורים לשלם ביום 10.12.2004 סך השווה ל- 87,500 דולר במעמד מסירת החזקה בבית לידיהם, והם לא עשו כן. יחד עם זאת, החובה לשלם היא "
במעמד מסירת החזקה בדירה". קרי, קיימת התנייה מפורשת בין התשלום לבין מסירת החזקה בדירה. משלא נמסרה הדירה לרשותם של התובעים, וגם לא היתה יכולה להימסר לנוכח העיסקה הסותרת שנקשרה בין הנתבע לשוכר ולנוכח עמדתו הנחרצת של השוכר לפיה רכש את הבית, הם לא היו חייבים לשלם סכום זה. הנתבע בהתנהגותו הוא שהכשיל את החוזה, שכן לא ניתן היה לצפות שהתובעים ישלמו סכום כה גבוה כאשר גלוי לעין כי העיסקה לא תוכל להתבצע, בשל עיסקה נוגדת בה התקשר הנתבע.
14. אין בסיס לטענה כאילו התובעים הסכימו להשארות השוכר בבית. בס' 2(ב) לחוזה הצהיר הנתבע כי:
"
הינו המחזיק הבלעדי בדירה ומלבדו אין שום אדם הזכאי להחזיק בה, וכי לא התחייב בכתב ו/או בע"פ כלפי צד ג' התחייבות כלשהיא בגין ובנוגע לדירה,
למעט שוכר בדירה אשר הוא מתחייב לפנותו עד מועד המסירה." (הדגשה אינה במקור)
