בש"א, א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
18665-06,162528-06
06/12/2006
|
בפני השופט:
צבי כספי
|
| - נגד - |
התובע:
בנק לאומי לישראל בע"מ
|
הנתבע:
1. סהר אליהו
2. סהר דולי
|
| החלטה |
לנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") חוב לבנק התובע (להלן: "הבנק") בגין שתי הלוואות שנטל מהבנק ואשר לא נפרעו.
בתביעה שהוגשה על ידי הבנק ב"סדר דין מקוצר" לא ציין הבנק את ההלוואות הנ"ל כמקור החוב והתייחס רק (ככל הנוגע לנתבע) למסמכי פתיחת החשבון שנחתמו על ידי הנתבע ולסכומי היתרה בחשבון; אולם בתצהירו התומך בבקשתו למתן רשות להתגונן אין הנתבע מכחיש את החוב לבנק והוא זה המעלה את על פני השטח את מקור החוב כנובע משתי הלוואות שהתקבלו על ידיו (נספח ב' לתצהיר הנתבע וכן המוצג במ/1).
להגנתו אין הנתבע טוען אלא טענה אחת והיא שההלוואות הנ"ל היו אמורות להיפרע מתוך כספי קרן השתלמות של הנתבע והבנק לא נקט כל אמצעי לשעבד את כספי קרן ההשתלמות לטובתו ואלה עוקלו על ידי אשת הנתבע, המצויה עימו בהליך גירושין, היא הנתבעת מס' 2 בתביעה (להלן: "הנתבעת").
במחדלו של הבנק, כך הנתבע, סיכל הבנק את אפשרות הנתבע לפרוע את חובו לבנק.
בניגוד לגישת הבנק (סעיף 5 לסיכומי טענותיו) ניתן ללמוד מהמוצג במ/1, שם נקבע כי הבנק רשאי להעמיד את ההלוואות לפירעון מידי אם יעוקלו כספי קרן ההשתלמות, כי אכן יש קשר בין ההלוואות לבין כספי הקרן וכי הבנק ראה בהם מקור לתשלום חוב הנתבע.
ייתכן, וזו טענתו היחידה של הבנק כנגד עמדת הנתבע, כי אין כל אפשרות לשעבד את כספי קרן ההשתלמות ועל כן לא יכול היה הבנק לעשות יותר מאשר עשה, אולם זו טענה הדרושה הוכחה [ ראה סעיף 3(ב) לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 ].
מכאן שיש לתת לנתבע רשות להתגונן בטענתו הנ"ל.
הנתבעת ערבה לחובותיו של הנתבע כלפי הבנק כפי כתב הערבות נספח ב' לכתב התביעה ואין היא מכחישה את חתימתה על כתב הערבות הנ"ל (להלן: "כתב הערבות"; סעיף 6 לתצהיר הנתבעת).
עיקר טענותיה נוגעות, כמקובל, להפרה של חובות הנאמנות, הזהירות והגילוי של הבנק כלפיה מכך שלא נאמר לה על ידי הבנק דבר באשר למטרות כתב הערבות ובאשר לחשבון ההלוואות שנפתח מאוחר יותר לחתימת כתב הערבות.
לפי האמור בתצהיר הנתבעת, היא הגיעה לבנק יחד עם הנתבע, שהוא כאמור בעלה של הנתבעת (באותו הזמן) ופעלה על פי הנחיותיו של הנתבע או לרצונו.
אכן, לבנק חובות גילוי ונאמנות כלפי הערב אולם היקפם של אלה משתנה בנסיבות שונות [ ראה ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ. חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פד"י נד2 עמ' 145; ע"א 7825/01 דאנט סיסטמס סופטוור אינק. נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נח5 עמ' 348 ].
בהתאם נקבע כי מקום שהנתבע (הערב) בחר שלא לבקש כל מידע מהבנק, לא התעניין במצבו הכספי של החייב העיקרי, העדיף לקבל את המידע מהחייב (ובמקרה המדובר להלן לא היה החייב בן משפחה אלא מעבידו של הנתבע), לא קרא את המסמכים עליהם הוא חותם, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד ואין הבנק חוטא כלפיו באי גילוי כלשהו (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ. בנק המזרחי בע"מ, "דינים" עליון ס"ו 298).
פסק דין אחרון זה הוא פסק הדין העיקרי שעליו נסמכת הנתבעת בסיכומי טענותיה אולם נראה לי, כפי שלעיל, שאין בו כדי לסייע לה.
לא נראית לי גם גישת ב"כ הנתבעת לפיה היה על הבנק לדווח לנתבעת, במסגרת חובות הגילוי הנ"ל, על פתיחת חשבון הבנק החדש על ידי הנתבע; איני רואה צורך להידרש לשאלה האם בכל מקרה לא יידרש הבנק לעשות כן אך בוודאי לא נראית לי גישה זו כאשר מדובר, כאמור, בבני זוג, והערבה חותמת על כתב ערבות ל"כל אשראי" קיים או עתידי (סעיף 1 לכתב הערבות).
לא מצאתי יישום לטענת הנתבעת לכך שבסעיף 1 הנ"ל לא מלא הבנק את המקום המיועד לפרוט תקופת האשראי; די בכך שיאמר כי אפילו היה בכך משום הפרה של החובות המפורטות בסעיף 22 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות"), אין הנתבעת בגדר של "ערב יחיד" הזכאית לזכויות המפורטות בסעיף הנ"ל בהיותה בת זוגו של הנתבע (סעיף 19 לחוק הערבות); הוצאתו של בן זוג מכלל הערבים היחידים שלפי החוק הנ"ל יש בה כדי להצביע על כך שגם המחוקק ראה בבן זוג הערב לבן זוגו, אדם שהוא בעל ידיעה מתאימה על מצב הדברים האמיתי של החייב העיקרי וכמי שאינו נזקק לגילוי מיוחד מטעמו של הנושה.
לא מצאתי על כן לתת לנתבעת רשות להתגונן אלא בגבולות הרשות שנתנה לנתבע, בהיות חיוביה על פי כתב הערבות חיובים טפלים לחיובו של הנתבע, ואם יופטר הוא מחיובו, כן גם הנתבעת [ ראה סעיפים 1(א), 2, 4(א) ו 7(א) לחוק הערבות ].
בנתון לאמור לעיל אני מקבל את הבקשות למתן רשות להתגונן לתחומי טענת הנתבע הנ"ל.
המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים בדואר.
ניתנה בלשכתי, היום י"ד בכסלו, תשס"ז (5 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים