1. המחלוקת בין הצדדים הינה האם בוצעה ע"י התובעות - המבקשות, לנתבעות 2-3 - המשיבות 2-3 המצאה כדין בהתאם לתקנה 482 לתקנות סד"א, וזאת באמצעות הנתבעת 1- המשיבה 1 כ"מורשה בהנהלת עסקים".
2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשות ובתגובות החלטתי לקבל את הבקשה ולקבוע שבוצעה המצאה כדין וזאת מן הנימוקים כדלקמן:
א. תקנה 482 (א) לתקנות סד"א קובעת כדלקמן:
"היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט".
הפסיקה התייחסה בהרחבה למשמעות המונח "מורשה" לענין תקנה 482 (א) לתקנות סד"א. ברע"א 2652/94, עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל), תק-על 94 (3), 409, עמ' 411 (להלן: "פרשת טנדלר"), בעקבות רע"א 39/89, קאסט
GENERAL ELECTRIK CORP
נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח' , פד"י מב (4), 762 (להלן: "פרשת ג'נרל אלקטריק"), נאמר:
"ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו ענין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482 (א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לענין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השנייה, על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית (וראה גם רע"א 572/90, פ"ד מד (1) 758, 760. השלישי, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו. יחד עם זאת, נקבע באותו ענין כי סוכן מכירות גרידא, שאין בינו לבין הנתבע שיתוף פעולה עסקי של ממש, אינו בגדר "מורשה"".
ביהמ"ש בפס"ד טנדלר מצדד בפרשנות רחבה של יסודות תקנה 482 לתקנות סד"א לגבי הקשר בין המורשה לנתבע באופן שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו תוך פרשנות רחבה של "ענין עסקי" (ראה גם ע.א. (י-ם) 4125/97, ספרא נ'
FAMANOS CONSOLIDATED INC
ואח', פ"מ תשנ"ח (2) 20) (להלן: "פס"ד ספרא", כבוד השופטת פרוקצ'ה).
המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן מידת אינטנסיביות הקשר בין מי שנטען שהוא מורשה לבין הנתבע הזר. בקביעת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון כל ענין לפי נסיבותיו הספציפיות.
בפרשת טנדלר נקבע כי תקנה 482 (א) אינה מרחיבה יתר על המידה את סמכותו הבינלאומית של בית המשפט הישראלי, תוך עקיפת תנאי תקנה 500, שהרי מטרת התקנה היא בעיקר להבטיח הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע, באמצעות מי שעומד איתו בקשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך הדברים הרגיל, וכל עוד מתקיימים תנאים אלה ב"מורשה" אין בכך כל פגם.
כמו כן נקבע בפרשת טנדלר כי כדי שאדם ייחשב למורשה של הנתבע, אין צורך להוכיח שיתוף פעולה ביניהם ברמה של קבלת החלטות עסקיות וכושר להחיב את הנתבע, להבדיל מרמה של תקשורת עסקית שוטפת.
בפס"ד ג'נרל אלקטריק נקבע כי השאלה מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע ל"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת פועל, היא שאלה שבדרגה. אין לראות סוכן מכירות, הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, כ"מורשה העסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העוסק", אך כאשר מן העובדות עולים סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל עסקיו, תגבר הנטיה לראות ב"סוכן המכירות" מורשה.
בע"א 1004/97 (ת"א)
SANSOUNIMAILLE
נ' ישראל פרי. תק-מח 98 (1), עמ' 16012, נקבע ע"י כב' הנשיא גורן כדלקמן:
"יש לזכור, כי תכליתה העיקרית של ההמצאה הוא להביא לידיעתו של הנתבע כתבי בי-דין שהוגשו נגדו. תכלית נוספת היא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט (רע"א 39/89, בעמ' 768). המורשה מסייע בהגשמת תכלית זו, ותקנה 482(א) מבוססת על ההנחה שיסודה בשכל הישר, כי מי שמעורב דיו בניהול עסקי גוף פלוני או מבצע עבודה בעבור אותו גוף, נמצא בקשר די הדוק עימו, כך שכתבי בי-דין שיומצאו למורשה, קרוב לוודאי שיגיעו לגוף המצוי מחוץ לתחום השיפוט.
עולה מהמקובץ, כי המבחן להיותו של פלוני מורשה לענין תקנה 482 (א) הוא מבחן רחב. היינו, כל מקום שפלוני הוא מנהל או מורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם או הגוף בהנהלת העסק או העבודה באזור השיפוט - ומידת האינטנסיביות של הקשר מובילה למסקנה שבמידה מספקת של ודאות המצאה למורשה תוביל לכך שכתבי בי-דין יגיעו לאדם או לגוף - הרי שהדין מאפשר להמציא כתבי בי-דין למורשה".
מהפסיקה העוסקת בנושא ניתן לראות שאמנם לכאורה התוצאה של התרת מסירה למורשה על פי תקנה 482 (א) לתקנות סד"א לגבי נתבעות בחו"ל, עוקפת את תקנה 500 לתקנות סד"א לגבי הדרישות לענין מתן היתר המצאה לחו"ל, אך הפסיקה מתמודדת עם כך ומסבירה את הרציונאל לכך בין היתר בכך שמי שמנהל עסק בישראל ומוגשת נגדו תביעה בענין העסק בישראל צריך לצפות שהוא עלול להידרש להתדיינות בנושא העסק בערכאות המקומיות וכך מתקיימת זיקה ישירה בין עניינו לבין סמכות השיפוט הישראלית (כשבמקרה דנן לכאורה יש גם זיקות שהיו קושרות את החברות הזרות לתביעה זו אילו היינו נדרשים להחלטה לפי תקנה 500), מה גם שבכל מקרה נשמרת לחברות הזרות האפשרות לטעון שביהמ"ש בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתביעה.
3. יישום החלק המשפטי במקרה שבפני על הפן העובדתי והראייתי, מביא לטעמי למסקנה שהנתבעת 1 - רתוך הינה "מורשה בהנהלת עסקים" של הנתבעות 2 ו-3 ולכן המסירה באמצעותה נעשתה כדין לפי תקנה 482 (א) לתקנות סד"א.
במקרה דנן, יש הצטברות של עובדות ראיות והתנהגויות המצביעים על כך שרתוך הינה מורשה מטעם גלט ויורופ.
כן ניתן להצביע על שיתוף פעולה וקשר עסקי אינטנסיבי בין רתוך לגלט בעסקים בשוק הישראלי, בהפצות מוצרי
MSA
, כשמדובר בקונצרן של חברות כשבסופו של דבר רתוך מייצגת את
MSA
ומשמשת כסוכנת של מוצריה גם לגבי גלט ויורופ, תוך קשר הדוק ומעורבות עמוקה בין הנ"ל עקב קבלת "האפשרות למכור" שניתנה לרתוך.
מדובר בקונצרן של
MSA
כשבשנת 2002 הושלמה רכישת גלט (מצרפת) על ידי הקונצרן כך שהשליטה והניהול בגלט עברה ליורופ בגרמניה [ראה נספח ז' לסיכומי המבקשים] כשיורופ היא חברת האם של
MSA
.
