1. בפניי שתי תביעות שאוחדו לבקשת הנתבעים לדיון אחד. בת.א. 17624/06 תובעת לאומי קארד בע"מ (
להלן: "התובעת") תשלום של 77,399 ש"ח ממר ג'רר גדיש (
להלן: "גדיש") בגין חיובים בכרטיס אשראי שהנפיקה התובעת לשימושו. בת.א. 19080/06 דורשת התובעת מחברת סאן טורס השכרת רכב בע"מ (
להלן: "החברה") תשלום של 28,638 ש"ח, בגין זיכויי עסקאות שבוטלו לאחר מכן על ידי לקוחותיה של החברה. יצויין כי גדיש הוא מנהלה של החברה והבעלים שלה.
2. גדיש והחברה ביקשו רשות להתגונן. גדיש אף טען כי יש לסלק את התביעה נגדו על הסף, משום שכל החיובים שבוצעו בכרטיס האשראי, הם חיוביה של החברה ולא חיוביו שלו.
3. אין בסיס לטענתו של גדיש לפיה לא קיימת יריבות בינו לבין התובעת. גדיש חתם באופן אישי על טופס הבקשה לקבלת כרטיס אשראי. אין למצוא בטופס אישור לכך שבעל הכרטיס ומי שנושא בהתחייבויות על פיו כלפי התובעת היא החברה, ולא גדיש. אכן, בטופס הבקשה, בין שאר הפרטים האישיים של גדיש, נרשם גם שמה של החברה, כשם אשר יש להטביע על הכרטיס, אך מזמין הכרטיס הוא גדיש, ולא החברה, והוא גם זה שחתום באופן אישי על הבקשה להנפקת הכרטיס, בלא חותמת החברה. על כן, חוזה ההתקשרות הוא בין גדיש לתובעת, ולא בין החברה לתובעת. גם העובדה שמי ששילמה בפועל את החיובים היתה החברה ולא גדיש, אינה הופכת את החברה לבעלת הכרטיס ומי שמחוייבת על פיו כלפי התובעת. צד ג', החברה במקרה דנן, יכול לשלם חיוביו של בעל הכרטיס, מבלי לגרוע מקיומה של היריבות בין מנפיק הכרטיס לבעל הכרטיס. הוא הדין בעובדה שכרטיס האשראי שימש בדרך כלל את צרכי החברה, ולא את צרכיו האישיים של גדיש (למעט במקרה אחד של שימוש בכרטיס לצורך רכישת כרטיס לקונצרט). ההחלטה בדבר אופן השימוש בכרטיס היא של בעל הכרטיס, ואין בטיבו של השימוש- לצרכים פרטיים או לצרכי העסק- כדי לשלול יריבות בינו לבין המנפיק.
ואכן, כאשר נכרת הסכם בין החברה לבין התובעת, זהותה של החברה כצד לחוזה, ברורה וגלוייה: ראה בקשת הצטרפות להסכם בית עסק, עליה חתמה החברה, שצורפה כנספח א' לתביעה נגד החברה. לעומת זאת, ההסכם שצורף כנספח א' לתביעה נגד גדיש הוא בקשה אישית של גדיש לקבלת כרטיס אשראי, גם אם מדובר בכרטיס "לאומי קארד לעסקים".
4. גדיש והחברה טוענים כי התובעת לא כיבדה עסקאות שביצע גדיש עם ספקי החברה, ולא שילמה לספקים את הכסף המגיע להם, ולמרות זאת, חוייב כרטיס האשראי של גדיש על ידי התובעת. מדובר בחיובים ע"ס 2,070 ש"ח, 599 ש"ח, 1,202 ש"ח, 2,612 ש"ח, 2,683 ש"ח ו- 2,391 ש"ח. טענה זו לא נסתרה בשלב זה, ויש ליתן בגינה רשות להגן לגדיש, ביחס לסכומים הנ"ל.
5. גדיש והחברה טוענים כי התובעת לא זיכתה את חשבון החברה בגין עסקאות שביצעה עם לקוחותיה באמצעות שרותי סליקה של התובעת. הסכום הכולל של עסקאות שתמורתן לא הועברה לחברה הינה 57,572 ש"ח וכן 1,468 דולר.
טענה זו, גם אם היתה נכונה, אינה יכולה להועיל לגדיש, שכן עסקינן למעשה בטענת קיזוז בגין כספים המגיעים כביכול לחברה, ועל כן טענה זו יכולה להטען אך ורק על ידי החברה, כהגנה מפני התביעה כלפיה, אך לא על ידי גדיש, שאינו צד להסכם בין החברה לבין התובעת. טענת קיזוז מחייבת זהות של הצדדים, הנושה והחייב, וצד ג' (במקרה דנן, גדיש) אינו יכול לאמץ לעצמו זכות קיזוז השמורה לחייב (במקרה דנן, החברה).
6. יתר על כן, על אף שגדיש והחברה צירפו לבקשתם מסמכים רבים מאוד, לרבות האישורים בדבר ביצוע עסקאות ("סליפים"), הם לא מצאו לנכון לצרף את דפי החשבון של החברה, כדי להראות שהתובעת אכן לא זיכתה את החשבון בסכומים המגיעים לחברה.
7. בנוסף, כאשר נחקר גדיש בענין הנתונים הכספיים הכלולים בתצהירו, התברר כי הוא הסתמך על נתונים שמסר לו מנהל החשבונות של החברה:
"
מנהל החשבונות שלנו דיווח שכ- 61,000 ש"ח שלקוחות שילמו לא נכנסו לחשבון ... זה מה שמנהל החשבונות שלי אומר ואני עומד מאחורי זה" (ע' 3 לפרוטוקול)
ואכן, כל נסיון לעמת את גדיש עם הנתונים הכלולים בתצהירו, נתקל בתגובה :
"
אני לא יודע בעל פה ... אני אומר לך שיש שם טעויות. אני לא מנהל חשבונות" (ע' 3 לפרוטוקול).
וכן:
"
המספרים נמסרו לי ע"י מנהל החשבונות. לא בדקתי אותם כי סמכתי עליו, יכול להיות שיש טעויות לרעתנו." (ע' 4 לפרוטוקול)
בנסיבות אלה, צריך היה לתמוך את הבקשה בתצהירו של מנהל החשבונות, דבר שלא נעשה, שכן אין לגדיש ידיעה משל עצמו בדבר אמיתות הנתונים. ראה ע"א 592/89
אחים רייך (שדה אילן) בע"מ נ' בנק המזרחי
תק-על 96(1), 310 ,עמ' 312:
"
לא יכול להיות ספק כי ל"חוות-הדעת" שצורפה לתצהירו של המערער מס' 3, אין כל ערך הוכחתי. כשמבקש נתבע בסדר דין מקוצר לסמוך על חישוביו ותחשיביו של מומחה, על האחרון לאמת את אלה בחוות-דעת ערוכה כדין על פי פקודת הראיות (נוסח חדש) ולהיחשף לחקירה נגדית. ולא זו בלבד שעל המומחה לפרט את דרך חישובו, אלא עליו לפרט גם את הנתונים ששימשו בסיס לחישוביו, ואת המקור ממנו שאב את הנתונים. כל אלה אינם בנמצא ב"חוות-הדעת" שצורפה לתצהירו של המערער מס' 3."
במקרה דנן אפילו לא צורפה חוות דעתו של אותו מנהל חשבונות עלום שם.
8. גדיש והחברה טוענים כי התובעת פעלה שלא כדין, ביטלה עיסקה שהתבצעה בין החברה לבין חברת טל רן אחזקות, בשל הכחשת עסקה מצד הלקוח, וחייבה את חשבונה של החברה בסכום הביטול, מה שאילץ את החברה להגיש תביעה כספית נגד טל רן אחזקות. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית לכל, גדיש והחברה לא טרחו אפילו לציין מהו שיעורו של הנזק שנגרם להם לטענתם, ולא ניתן להיזקק לטענת קיזוז אם זו לא פורטה ולא כומתה כלל. ראה ע"א 579/85
משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768:
"
טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. כפי שנאמר בע"א 236/83 (לאור נ. בנק איגוד לישראל בע"מ - לא פורסם, בעקבות ע"א 544/81, מנחם קיהל בע"מ נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פד"י ל"ו(3) 518) יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן."
