החלטה בתיק א 17325/06

עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבעים, להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : " התקנות").

1.      לטענת הנתבעים התובעת הינה חברה לא פעילה, אין היא מקיימת פעילות כלכלית ואין לה נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע במידה ותדחה התביעה.
עוד טוענים הנתבעים, כי בהחלטת בית המשפט בתיק הוצל"פ המתנהל כנגד התובעת רשות להגן הותנה בהפקדת 20,000 ש"ח.

בנוסף, התובעת הינה במעמד מוגבל בנסיבות מחמירות בבנק ישראל.

לפיכך, קיים חשש של ממש כי באם תדחה התביעה לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות באם ייפסקו כנגד התובעת.

מנגד טוענת התובעת, כי הנתבעים הפרו את ההסכמים עימה וגרמו לה נזקים כספיים, נזקים אשר פורטו בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה. לטענתה, הנתבעים לא צרפו חוות דעת מטעמם ויש בכך כדי להצביע על כך שסיכויי התביעה טובים.
לחילופין מציע הבעלים של התובעת להיות ערב אישית לכל סכום שייקבע על ידי בית המשפט להבטחת הוצאות הנתבעים אם יזכו בתביעה, שכן הינו בעל רכוש רב ובעל איתנות פיננסית.

2.      סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.

הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

3.      סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד.
שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה שלא נס ליחה:
"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524).

4.      מהמקובץ עולה כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד וסבורני  כי בנסיבות העניין האיזון נוטה לטובתם של הנתבעים.
הנתבעים צרפו לבקשתם דו"ח המציין כי לתובעת חשבון מוגבל בבנק ישראל.