בישיבת יום 15.3.06, הופיעו הצדדים וטענו כי ברשות התובעת קלטות שאותן היא מבקשת שלא לחשוף, עד לאחר שיוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת.
ב"כ הנתבעת תתנגד למהלך המבוקש.
באותו מעמד, הוריתי לצדדים להעלות את טיעוניהם בענין זה על הכתב והם אכן עשו כן, כמתחייב.
היום, הופיע עו"ד ורד בהליך אחר בפני, ואגב כך, הצביע בנימוס על כך שטרם ניתנה החלטה באותו עניין, אף שהטיעונים הוגשו זה מכבר, ובעקבות כך גם הוגשה בקשת דחייה.
ראשית, אני מבקש להתנצל בפני הצדדים.
התיק היה קבוע לתזכורת פנימית ליום 20.5.06 ולא הועלה משום מה על ידי המזכירות, אלא היום על פי בקשתי, לאור דבריו של עו"ד ורד.
לגופם של דברים, אני סבור שדין הטענות להדחות.
התובעת מחזיקה כאמור קלטות שמתעדות שיחות בין הצדדים, שבהן היא מבקשת לעשות שימוש במהלך שמיעת הראיות.
עם זאת, היא מבקשת שקלטות אלה לא תחשפנה לפני הצד שכנגד, כל עוד הלה לא התחייב לגרסה עובדתית שממנה כבר לא יוכל לסגת.
ראוי לציין שבדיון, טען עו"ד ורד שבקשתו היא שהקלטות יועברו כל עוד לא יוגשו תצהירי עדות מטעם הנתבעת, בטיעונים הכתובים מיתן את עתירתו והסתפק בכך שהקלטות יועברו רק לאחר תשובות לשאלון.
התובעת סומכת טענותיה על שורה של פסקי דין ובעיקר פסק הדין שניתן ברע"א 4249/89
שמעון סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
פ"ד נה (1) 515.
הנתבעת מנגד סבורה שאין דין המקרה שנדון בעניין סויסה, כמו גם פסקי דין נוספים באותה מטריה, כדין המקרה הנוכחי.
אותם מקרים עליהם סומכת התובעת את טענותיה, עסקו כולם בתביעות נזקי גוף ואילו בתביעות רגילות, ההלכה היא שיש לאפשר גילוי בשלב מקדמי, ואין לחסות את אותם מסמכים המצויים בידי הצדדים מפני עיון בהם, כפי מצוות התקנות.
אכן, הנתבעת הפנתה למספר פסקי דין, שעשו אבחנה בין תביעות כספיות רגילות לבין תביעות נזקי גוף , כפי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת גרסטל ברע"א 1753/04
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רונן גולד
ופסק הדין שניתן על ידי כב' השופט (כתוארו אז) אוקון בת"א 30154/94
עזבון המנוחה מרים חורשידי ז"ל ואח' נ' בית אבות גאולה בע"מ ואח'
.
אינני משוכנע, שהאבחנה כפי שמבקשת הנתבעת ללמוד משני פסקי דין האמורים, ומפסק דין נוסף אותו צירפה, היא כה חדה, באופן שאין לאפשר לבעל דין, בהליך רגיל שאינו הליך של נזקי גוף, שלא להעמיד לעיון הצד שכנגד מסמך או קלטת, בכל נסיבה שהיא.
אני בהחלט יכול לחשוב, בעיקר במקרים שבהם עולות על הפרק שאלות של יושר וניקיון כפיים, על סיטואציות בהן יטה בית המשפט שלא לאפשר עיון בראיה מסוימת , אלא לאחר שהצד שכנגד יתחייב לגרסה עובדתית מסוימת.
במקרה הנוכחי, נוח מצבה של הנתבעת במובן זה שבכתב ההגנה אין היא נדרשת לגרסה מפורטת אך מנגד היא הגישה תביעה שכנגד ובה העלתה את טענותיה העובדתיות, כפי שהיא טוענת אותן.
על מנת שניתן יהיה לסטות בנסיבות שכאלה מהכלל הבסיסי כפי שהותווה לעיל, בעיקר בפסק דינה של כב' השופטת גרסטל, יש להניח תשתית ראייתית שתאפשר את הקביעה, לפיה העברת המסמכים בעיתוי הנוכחי, תהיה בה משום פגיעה בתובעת, פגיעה לא מידתית במידה כזו המצדיקה סטייה מהכלל הבסיסי, לפיו יש לאפשר עיון במסמכים בלא דיחוי והשהייה.
תשתית עובדתית שכזו אינה בנמצא, וככל שקראתי את עמדת התובעת כפי שבאה בטיעוניה הכתובים לא מצאתי מה היא הסיבה שבגינה היא מבקשת לחרוג מהכלל היסודי כפי שפורט וסיסמאות כשלעצמן, כאמור, אינן מצדיקות סטייה ממנו.
