בפני בקשה להורות על דחיית העיון בדוח חקירה ובתצהירי החוקרים, מטעם הנתבעת, עד לאחר תום עדותם של עדי התביעה.
כלי רכב, השייך לתובע, היה מבוטח במועד הרלוונטי לתביעה אצל הנתבעת בביטוח מקיף. כלי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים ביום 20.9.06, שעה שנהג בו - לטענת התובעים - מר ליאון בן עטיה, ברשות התובע. בגין הנזקים שנגרמו לרכב הגישו התובעים תביעה זו, שכן הנתבעת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח, בטענה שהנהג ברכב לא היה מורשה לנהוג ברכב על פי תנאי הפוליסה, שהנזק לכריות האויר נגרם במתכוון, או לא בתאונה דנן, ובטענה שהנהג והנוסע לא שיתפו פעולה עם הנתבעת (מתוך מכתב הדחיה שנשלח למבוטח). בכתב ההגנה נטען גם, שהתובע 1, או מי מטעמו, פעלו בכוונת מרמה כלפי הנתבעת, להגדלת הנזקים ברכב, כדי שיוכרז בלתי ניתן לשיקום.
הנתבעת מתבססת, בין השאר, על דוח חקירה, אותו היא מבקשת לחסות עד לאחר סיום פרשת התביעה. הדוח הוגש לעיוני, ביחד עם הבקשה לדחות את העיון בו ובתצהירי החוקרים.
ב"כ התובעים הסכים לבקשה, בכפוף לשתי הסתייגויות:
א. תצהירי החוקרים יוגשו לעיני בית המשפט בלבד כבר בשלב שלפני עדויות התובעים ועדיהם, ויגולו לתובעים רק לאחר שיעידו.
ב. בית המשפט, לאחר שיעיין בדוח, ישתכנע בקיומם של ממצאים מחשידים בדוח, אשר יש בהם כדי לשלול כיסוי ביטוחי מהתובעים.
הנתבעת מתנגדת להסתייגויות הנ"ל ומציינת, כי אין מקום לדרוש שתצהירי החוקרים יוגשו לפני פרשת התביעה וכי ההסתייגות השניה מיותרת, שכן אלמלא היו ממצאים מחשידים - המחלוקת לא היתה מגיעה לשערי בית המשפט.
מאחר שהחלטתי, לאחר עיון בדוח, כי אין מקום להעתר לבקשת הנתבעת לדחות את העיון בו, הדיון בהסתייגויות מתייתר, אך אתייחס אליהן בקיצור:
נדמה לי, כי לגבי
ההסתייגות הראשונה, חלה אי הבנה בין הצדדים. אני סבורה שב"כ התובעת לא התכוון לבקש שינוי בסדר הבאת הראיות, וברור שהתובעת תגיש תצהיריה
לפני שיוגשו תצהירי הנתבעת (לרבות תצהירי החוקרים). נדמה לי שהכוונה היא שהנתבעת תכין ותגיש תצהיריה במועד,
לאחר תצהירי התובעים, אלא שתצהירי החוקרים יוגשו לעיני בית המשפט בלבד, ויוצגו לעיון התובעים רק לאחר שעדי התביעה יעידו, ולא
יוכנו רק לאחר שעדי התביעה יעידו. זוהי כמובן הפרקטיקה המקובלת והנכונה, מה גם שבדרך כלל מתחילה פרשת ההגנה מיד עם תום פרשת התביעה, באותו יום, עם זמן קצר לעיון בתצהירים שהיו חסויים עד אותה נקודת זמן, כך שממילא אין סיפק בידי הנתבעת להכין את התצהירים רק אחרי עדויות התביעה.
באשר ל
הסתייגות השניה: אינני מקבלת לא את עמדת התובעים ולא את עמדת הנתבעת. על בית המשפט לעיין בדוח החקירה ובתצהירים, בטרם יתן החלטתו, אלא אם עיון של בית המשפט במסמך אין בו כדי להבהיר את טענת החסיון (ר' בענין זה רע"א 5806/06
עזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' אורי שימקו, מפי המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין - ניתן ביום 13.6.07, וכן רע"א 2498/07
מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר, מפי כבוד השופט רובינשטיין - ניתן ביום 27.6.07). ברור, כי בבקשה מעין זו, לדחות את העיון בדוח חקירה, קיים ערך רב (שלא לומר - הכרח) שבית המשפט יראה את המסמך שבו מדובר, בטרם יחליט אם ראוי וצריך להורות על דחיית העיון בו. אילו - כדברי הנתבעת - עצם העובדה שהמחלוקת הגיעה לבית המשפט היא הוכחה לכך שיש ממצאים מחשידים, קרי - שקיים בסיס לדחיית הדרישה של המבוטח, היה מתייתר חלק נכבד מתפקידו של בית המשפט, בהליך כולו, ובודאי בהליך הבקשה לחסות מסמך או לדחות את העיון בו.
מצד שני, בבואי להכריע אם יש מקום להורות על דחיית העיון בדוח החקירה, המבחן איננו - כדברי התובעים - "קיומם של ממצאים מחשידים כלשהם, אשר לגופם, על פניהם, יש בהם כדי לשלול כיסוי ביטוחי מהמבוטחים". המבחן, כפי שנקבע ברע"א 4249/98
שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 521 (להלן -
הלכת סוויסה) הוא
אם הגילוי ישרת את המטרה של חקר האמת. אם בית המשפט מגיע למסקנה שלא כך הדבר, יש להשאיר לו שיקול דעת שלא להתיר גילוי מסמכים (או לדחות את העיון בהם). עוד נאמר בהלכת סוויסה, כי יש לראות אם אין מדובר במי, שכל גרסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו.
יש לזכור, כי הכלל הוא גילוי, וחסיון - החריג. במקרה מתאים רשאי בית המשפט, כאמור, שלא להתיר עיון במסמך שנטענה לגביו טענת חסיון, הכל - בהתאם להוראת
תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בנוסף, בהתאם ל
תקנה 112 לתקנות, רשאי בית המשפט לדחות את המועד לגילוי מסמכים למועד אחר, או לתת כל צו אחר הנראה לו מתאים, בין דרך כלל ובין לסוגים של מסמכים. כשם שרשאי בית המשפט לדחות את הגילוי למועד אחר, כך רשאי הוא לדחות גם את העיון למועד אחר.
אין לשכוח את מטרתם העיקרית של הליכי הגילוי והעיון, שהלכת סוויסה מהווה חריג (זמני) להם:
"המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט (רע"א 4249/98
שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520). ניהול שלב ההוכחות באופן שכל אחד מבעלי הדין מודע לחומר שבידי יריבו אף יגביר את יכולתו של בית המשפט בחשיפת האמת."
(רע"א 4234/05
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' רונית פלץ, מפי כבוד השופט גרוניס, בפסקה 6, ניתן 14.8.05. הציטוט מתוך מאגר נבו).
לטעמי, המקרה שבפני שונה במידת מה ממקרה
סוויסה. שם נטען כי מקרה הביטוח לא התרחש כלל. במקרה שלפני, טענת המבטחת-הנתבעת היא שהתובעים מנסים לרמות אותה, שכן אף שמקרה הביטוח התרחש, הנזק שהוצג בפני המבטחת הועצם במרמה על ידי המבוטח, וגם הנהג שנהג ברכב - לא רשאי היה לנהוג בו. יש התייחסות להבדל זה בפסק דין
סוויסה:
"בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור ייתן בית-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי-הטענות ולשאר נסיבות העניין.
יש להניח שהוא ייטה לעשות שימוש בשיקול-דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נושא התביעה יותר מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות" (עמוד 527 לפסק הדין). ההדגשות הוספו.
לאחר שעיינתי בדוח החקירה, אני מגיעה למסקנה שאין בחיסויו כדי לתרום לחקר האמת. לא ראיתי בדוח דבר משמעותי, שאינו בידיעת התובעים זה מכבר, בין מתוך מכתב הדחיה של הנתבעת, ובין מתוך כתב ההגנה. גם לא מצאתי בו דבר, שהתובעים יכולים לשנותו או להשפיע עליו, על ידי כך שישנו מעדויותיהם. במצב זה, דחיית העיון בדוח החוקר לא תוביל, לטעמי, לחקר האמת אלא תיצור תחושה, כי בידי הנתבעת ממצאים מהותיים שטרם גולו, ולא היא. אינני מחווה דעה אם יש בדוח "ממצאים מחשידים, אשר יש בהם כדי לשלול כיסוי ביטוחי מהתובעים" - כבקשת התובעים, שכן - כאמור - אין זה המבחן שעלי ליישם בבואי להחליט אם להורות על חשיפת הדוח או חיסויו, וכל שקבעתי הוא שדחיית העיון בדוח לא תתרום, לטעמי, לחקר האמת.
לפיכך, הבקשה נדחית. הצדדים ימשיכו ויגישו ראיותיהם, כפי שקבעתי ביום 11.6.07.
