בפני בקשת הנתבעת (להלן:
"המבקשת"), לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הופעה. לטענת המבקשת, התובעת (להלן:
"המשיבה"), הסתירה מבית המשפט עובדות מהותיות, ביניהן טוענת המבקשת כי הצדדים הסכימו לסיים את ההליכים במסגרת פשרה וכי מספר ימים קודם לדיון נוסח הסכם המסדיר את כל המחלוקות המצויות בין הצדדים.
טוענת המבקשת כי מאחר והתרשמה כי הסכם הפשרה הביא לסיום ההליכים המשפטיים התייתר הצורך בהגשת תצהירי עדות מטעמה. בנוסף, על רקע הפסקת ייצוג המבקשת על ידי בא כוחה דאז, עו"ד שר ולאור הבנתה כי הושג ואושר הסכם פשרה עם המשיבה סברה המבקשת כי אין מקום להתייצבותה לדיון ביום 8.2.07.
לטענת המבקשת, המשיבה הסתירה את עובדת קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים ולא גילתה לבית המשפט כי עורך הדין שמואל רש הוא שייצג את המבקשת ושניהל עמה את הליכי המשא ומתן ולא עורך דין שגב. בעשותה כן הכשילה התובעת במתכוון את בית המשפט וגרמה לכך שבמעשה עורמה ומטף יינתן פסק דין בהיעדר המבקשת.
לטענת המבקשת, התנהגות זו של המשיבה מעידה על חוסר תום לב ועל עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, המשיבה ניצלה את העובדה שהמבקשת לא הייתה מיוצגת במעמד הדיון על ידי עורך דין ופעלה מאחורי גבה ובניגוד להסכם הפשרה שאושר על ידה.
לטענת המשיבה, לא הוסכם בין הצדדים לסיים את ההליכים במסגרת פשרה. עם התפטרות בא כוחה הראשון של המבקשת, הודיע עו"ד שמואל רש לבא כוח המשיבה כי הוא קיבל עליו את הייצוג המשפטי, תוך שהוא מציע לאמץ את הצעת הפשרה שהועלתה בבית המשפט במסגרת קדם המשפט, הצעה אשר המבקשת סירבה לה. המשיבה דחתה הצעה זו.
בתחילת חודש פברואר 2006, הודיע עו"ד רש למשיבה כי המבקשת אינה משתפת עמו פעולה וכי הוא מתפטר מייצוגה, בא כוח המשיבה הסבר את תשומת ליבו כי דיון ההוכחות קבוע לתאריך 6.2.07 וכי המבקשת לא טרחה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה.
המבקשת ו/או מי מטעמה לא טרח להתייצב לדיון חרף העובדה כי מועד הדיון הודע לה מבעוד מועד.
לטענת המשיבה התקיימו שתי עילות לקבלת פסק דין, הראשונה היא העדר הגשת תצהירי עדות ראשית כפי שנקבע על ידי בית המשפט ובנוסף, אי התייצבות המבקשת לדיון ההוכחות שנקבע. לטענת המשיבה, גם המבקשת לטענתה, ידעה היטב אודות המועד שנקבע לדיון כמו גם החובה להגיש תצהירים ולפיכך, אין למבקשת אלא להלין על עצמה שעה שלא פעלה בהתאם.
דיון
הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.
הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה...רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".
(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02
בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי (טרם פורסם).
"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.
מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר".
(ברע"א 8864/99 -
ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (ד), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:
בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (רע"א 8292/00
גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על,2001(1) בעמ' 1121).
יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להידרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא הייתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".
"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורת תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב'עוול' מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף העניין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול."
יש להקל איפוא עם בעל דין, שפגם בסדרי דין, אך זאת נזכור, שכנגד "הצהרת
זכויות המתדיין" - כאמור בראש דבריו של השופט ברנזון - עומדות זכויות המתדיין- שכנגד, שכן "אין מתקנים עוול בעוול". כך אף בע"א 10/66 [5], בעמ' 228(מפי השופט זוסמן):נ "אין לעשות צדק בלא להביא בחשבון את צרכיהם של שני בעלי-הדין...
הגיעה השעה בה זכאי הנתבע לדעת אם חייב הוא אם לאו". (דברי כב' השופט חשין, ע"א 579/90
מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"ד מו (3) 738, 743).
"
גם
בהעדר הוראה מפורשת בדין,
מוסמך
בית המשפט, ולפעמים אפילו חייב הוא
,
לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד והוא - על יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט
.
משהפכה כיום זכות הגישה למערכת השיפוטית לעניין חוקתי, יש לבחון את שיקול דעתו
של בית המשפט בסוגיה שלפנינו גם מהבחינה הזו... מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין הזדמנות
לנצל את הזכות,
שומה
על בית המשפט
לבטל
את הפסק בין אם ההזדמנות לא ניתנה
לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים
את ביטול הפסק...
". (השופט לוין "תורת הפרוצדורה האזרחית" התשנ"ט 2003).
בחקירתו הנגדית ענה מר ורדי שלמה, מצהיר המבקשת, כי אישר את תוכן הסדר הפשרה עם המשיבה ולא ידע לענות על השאלה מדוע לא צירף לבקשתו תצהיר של בא כוחו לשעבר עורך דין ראש שיתמוך בדבריו.
לטענת המבקשת, תצהירה לא נסתר, מנהל המבקשת סבר כי נחתם הסדר פשרה ובכך הסתיימה המחלוקת המשפטית. לטענתו המשיבה בחרה שלא להתייחס להליכי הפשרה שהתקיימו.