רקע
כנען מדיה פרסום בתנועה בע"מ (להלן:
"התובעת"), הינה חברה פרטית המאוגדת בישראל ועוסקת בין היתר בתחום שיווק קמפיינים פרסומיים במדיות שונות.
קריבולובסקי - כהן בע"מ (להלן:
"הנתבעת 1"), הינה חברה פרטית העוסקת בין היתר בתחום התקשורת השיווקית ומתמחה במגזר החרדי והדתי. קירבולובסקי שפרה (להלן: "
הנתבעת 2"), הינה פרסומאית אשר בזמנים הרלוונטיים הייתה מנהלת יחידה בנתבעת 1 ומי שהחזיקה ב50% מהון המניות המונפק והנפרע של הנתבעת 1. כהן ישראל (להלן:
"הנתבע 3"), הינו פירסומאי אשר בזמנים הרלוונטיים היה מי שהחזיק ב50% מהון המניות המונפק והנפרע של הנתבעת 1.
ביום 13/02/06 הזמינה הנתבעת 1 הנתבעים עבודת פרסום בעלות של 39,424 ש"ח מאת התובעת (להלן: "
ההזמנה הראשונה"). בהתאם להסדר בין הצדדים הוצא לנתבעת 1 זיכוי בגובה 20% בגין עמלה מגובה ההזמנה האמורה בסך של 7,885 ש"ח כך שחובם בגין הזמנה זו נאמד בסך של 31,539 ש"ח.
ביום 02/03/06 הזמינה הנתבעת 1 עבודת פרסום בעלות של 17,475 ש"ח מאת התובעת (להלן: "
ההזמנה השנייה"). בהתאם להסדר בין הצדדים הוצא לנתבעת 1 זיכוי בגובה 20% בגין עמלה מגובה ההזמנה האמורה בסך של 3,495 ש"ח כך שחובם בגין הזמנה זו נאמד בסך של 13,980 ש"ח.
בניגוד להסכם בין הצדדים לפיו ישולמו התשלומים בתשלום שותף + 60 ועל אף דרישותיה החוזרות ונשנות לא שולם החוב האמור ומשכך בלית ברירה הגישה התובעת תביעה זו, לגישת התובעת לאור העובדה כי הנתבעים 2-3 התחייבו באופן אישי כלפי חובות הנתבעת 1 יש לחייבם ביחד ולחוד בגין התשלומים האמורים.
ביום 05/03/08 הגיש הנתבע 3 בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. לאור העובדה כי הנתבעות 1-2 לא הגישו כתב הגנה מטעמן או לחילופין בקשה להארכת מועד הגישה התובעת בקשה לחתימה על פסיקתא כנגדן. הפסיקתא נחתמה ביום 26/03/08.
הנתבע 3 הגיש בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף מפאת חוסר יריבות. הוא טען כי התובעת הרימה בהינף יד את מסך ההתאגדות מעל חברה בע"מ וזאת שלא כדין. הנתבע הדגיש כי בזמנים האמורים היה בעל מניות בחברה אך לא שימש כמנהל בה. לגישתו החל מחודש ינואר 2007 אין לו קשר לחברה מלבד רישומו כבעל מניות בחברה. לגישתו מעולם לא ניתנה כל הסכמה לערבות אישית לחובות הנתבעת 1. בתגובתה מיום 26/03/08 טענה התובעת כי תביעתה כנגד הנתבע 3 כלל איננה מתבססת על היותו בעל מניות בחברה אלא התביעה הינה אישית נזיקית. לגישתה יצר הנתבע 3 מצג שווא לפיו התחייב באופן אישי לחובות החברה.
ביום 04/05/08 התקיים בפני דיון אשר בסופו הורתי לתובעת להגיש תצהירי עדות ראשית של כל עדיה וזאת בתוך 45 יום וזאת לאור העובדה כי טרם שוכנעתי כי קיימת עילה אישית כנגד הנתבע 3. הובהר כי לאחר קריאת התצהיר והמסמכים שיצורפו אגבש את דעתי בעניין.
ביום 29/07/08 הגישה התובעת בקשה למחיקת התביעה כנגד הנתבע 3 ללא צו להוצאות וזאת לאור העובדה כי לאחר מתן פסק הדין כנגד הנתבעות 1-2 פתחה התובעת תיק הוצל"פ 44300080-01 ובעקבותיו הטילה עיקולים על נכסים שונים ולגישתה לא תהיה כל בעיה לפרוע את החוב האמור. ביום 29/07/08 ניתנה החלטה לפיו נמחקה התביעה כנגד הנתבע 3.
לאור החלטתי זו הוגשה בקשה מטעם הנתבע 3 לפסיקת הוצאות בסכום שלא יפחת מסך של 14,000 ש"ח + מע"מ. התובעת הגישה תגובה בעניין ולבסוף התקיים בפני דיון בנושא זה ביום 15/09/08.
בדיון האמור הבהירה ב"כ התובעת כי הסיבה בגינה התבקשה מחיקת התביעה כנגד הנתבע 3 הינה כי היא פורעת את החוב מן הנתבעות 1-2 ולא מהסיבה לפיה לא קיימת עילה כלפי הנתבע 3. מנגד טען ב"כ הנתבע 3 כי כבר בתחילה פנה לתובעת והבהיר כי לא קיימת כל עילה כנגד בעלי המניות, ב"כ התובע ציטט את החלטתי מיום 04/05/08 לפיה "טרם שוכנעתי כי קיימת עילה אישית כנגד הנתבע 3".
ב"כ התובעת טען שמשניתן פסק דין המוחק את התביעה נגד נתבע 3 ללא צו להוצאות, לא ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לפסיקת הוצאות, שכן בית משפט סיים, עם מתן פסק דין, את תפקידו.
דיון
גם אם התעלם מהטענה המקדמית החזקה של ב"כ התובעת (לעניין הגשת הבקשה לאחר מתן פסק דין כשבית משפט סיים את תפקידו) ואדון בדרישה לפסוק הוצאות, הנני סבור, לגופו של עניין, כי דין הבקשה להידחות.
תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן:
"הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש, תוך בחינת שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.
אומנם, כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה:
י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829-830). אך על בית המשפט לקחת בחשבון גם את התנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו בשלב בו הסתיים הדיון, באינטרס הציבורי של מניעת ריבוי התדיינויות ובהפעלת מדיניות שיפוטית ראויה למניעת ניהול הליכי סרק.
סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לפסיקת הוצאות נגד התובעת. אומנם בדיון מיום 04/05/08 ציינתי את העובדה כי טרם שוכנעתי כי קיימת עילה אישית כנגד הנתבע 3, אך הבהרתי כי לאחר קריאת התצהיר והמסמכים שיצורפו אגבש את דעתי בעניין. דעתי זו שהובאה במהלך הדיון בצורה פרלימנטרית אין בה בכדי להציג עמדה כלשהי המצדדת בבעל דין זה או אחר, או להצביע על כיוון של פסיקה באם התיק היה נשמע לגופו.
לא מן הנמנע כי במצב דברים בו היו מגישות הנתבעות 1-2 כתבי הגנה כקבוע בדין היה מתנהל ההליך במלואו ובסופו הייתה נקבעת התוצאה הסופית, נגדם או נגד נתבע .3 בבקשת הסילוק על הסף לא טען ולו פעם אחת הנתבע 3 כי העבודות האמורות לא הוזמנו מאת התובעת או לחילופין כי התובעת אינה זכאית לתשלום לאור נסיבות אילו ואחרות. טענתו העיקרית הייתה כי אין מקום להרים מסך כנגדו. טענה מעין זו דורשת דיון משפטי ועובדתי מעמיק ולאחר שמיעת ההוכחות טענתו זו היתה מתקבלת או נידחת. לאור העובדה כי התובעת ביקשה למנוע קיום הליכי סרק והודיע כבר ביום 29.7.08 כי תוכל לגבות את החוב מהנתבעות 1 ו-2, ומשכך, אין מקום להמשיך ולנהל את התביעה אשר היתה גוררת הוצאות נוספות לצדדים.
התובעת סיפקה את השירות המבוקש ופניותיה לקבלת התשלום לא נענו פעלה בדרך של פניה לבית המשפט לקבלת הסעד, כנגד החברה ובעלי מניותיה. אינני רואה בפניה זו כשלעצמה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.
יתירה מזו, הדרישה של הנתבע לפסיקה של 14,000 ש"ח בתוספת מע"מ נראית על פניה כמופרזת, לאור סכום התביעה ובלתי מבוססת, שכן לא הוגש לבית המשפט הסכם שכ"ט עו"ד. (ראה הנחיית נשיא בית משפט העליון 1/98 מיום 17.11.02).