בפניי בקשת נתבעת 1 (להלן:
"המבקשת"), לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.
לטענתה, בהתאם לאמור בכתב התביעה, ההתחייבות לרישום המשכנתא נחתמה בתאריך 30.12.93 או בסמוך לכך. נתבעת 2 התחייבה לרשום לזכות המשיב, משכנתא בדרגה ראשונה בד בבד עם רישום הזכויות בדירה ע"ש אמה ז"ל.
על פי נסח הרישום מיום 6.7.95, נרשמו הזכויות בדירה ע"ש המנוחה ביום 31.7.94.
לטענתה, מעיון בכתב התביעה בכלל, ובעיקר מסעיף 15, עולה שאין המדובר בתביעה לאכיפת רישום ההתחייבות, שהינה תביעה במקרקעין שלגביה תקופת ההתיישנות ארוכה יותר, אלא תביעה כספית בגין חוב הנכון ליום 28.12.05 שעילתה, הפרת התחייבותה לרישום המשכנתא. דהיינו, תביעה כספית גרידא, הנובעת מכך שלא רשמה את המשכנתא בעת רישום הזכויות בנכס.
מועד היווצרות העילה, הוא מועד הרישום או אי הרישום של ההתחייבות/המשכנתא, קרי 31.7.94 ומשכך מועד הגשת התביעה התיישנה.
לטענתה, אין ספק כי לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, עצימת העיניים ואי ידיעת המשיב על אי הרישום בלשכת המקרקעין, דבר שבנקל יכול היה לבררו, אינה משנה ואינה דוחה את מועד ההתיישנות ואף אין כל נימוק מדוע יש לדחות את תקופת ההתיישנות.
לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה בטענה, שביום 22.6.93 נכרת הסכם לפיו מכרה המבקשת לנתבעת 2 ואמה ז"ל דירת מגורים בנהרייה. נתבעת 2 ואמה ז"ל (להלן
"החייבות") פנו אל המשיב לצורך קבלת הלוואה בסך 35,000 ש"ח למימון רכישת הדירה וביום 25.12.93 נכרת הסכם ההלוואה למימון הדירה.
ביום 30.12.93, חתמה המבקשת על כתב התחייבות לרישום משכנתא ולצורך הבטחת החזר ההלוואה, שיעבדו החייבות את זכויותיהן בדירה. בתאריך 21.9.03 נרשם משכון לטובתו על זכויותיה בדירה של האם שנפטרה, אצל רשם המשכונות.
במסגרת כתב ההתחייבות, על פיו קיבלה המבקשת את כספי ההלוואה אותה נטלו החייבות, התחייבה המבקשת לרשום לזכותו משכנתא, בד בבד עם רישום הזכויות בדירה ע"ש החייבות בפנקס המקרקעין. כן התחייבה שלא לתת אישור להעברת הזכויות בדירה לאחרים ולא להסכים לביטול הרכישה, מבלי לקבל את הסכמתו לכך מראש בכתב.
לטענתו, למרות דרישותיו לא פרעו החייבות את חובם בסך 38,758 ש"ח נכון ליום 28.12.05 .
בשל הפרת החוזה, הגיש בתאריך 19.3.02 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החייבות, לתשלום סך 7,701 ש"ח בגין יתרת חוב הפיגורים נשוא ההלוואה ובתאריך 17.7.02 ניתן פסק דין כנגדן, אך לא עלה בידו לגבות את חובו מנתבעת 2, למרות הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדה. לכן הורה המשיב לבא כוחו להגיש תביעה למימוש השעבוד הרשום על הדירה, אך בעת הכנת התביעה התברר לו, שהדירה נרשמה ע"ש המנוחה, מבלי שנרשמה הערת אזהרה לטובתו, על אף כתב ההתחייבות. כן התברר כי הדירה נמכרה בתאריך 16.6.95, תוך הפרה יסודית של הסכם ההלוואה וללא ידיעתו.
לטענתו, העובדה שהדירה נרשמה ע"ש המנוחה מבלי שנרשמה משכנתא לזכותו, נודעה לו לראשונה בשנת 2004 ומשכך בנקודת זמן זו מתחיל מרוץ ההתיישנות. לחילופין יטען שמרוץ ההתיישנות החל עם נקיטת ההליכים המשפטיים כנגד נתבעת 2, קרי במהלך שנת 2002 ודי בעובדות אלה על מנת לרוקן את טענות המבקשת.
לטענתו, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין -{נוסח חדש} קובע כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו התגלה הנזק, קרי ביום בו החלו ההליכים המשפטיים. כל עוד עמדה המנוחה בהחזר התשלומים, לא הייתה לו כל סיבה לבדוק בספרי המבקשת, שהינה האחראית ובעלת השליטה הבלעדית בכל הקשור לרישום הדירה ע"ש החייבת, בלשכת רשום המקרקעין.
הוראות כתב ההתחייבות, אינן מציינות מהו המועד בו התחייבה המבקשת לרשום את הדירה ע"ש המנוחה ולמשיב אין ולא יכלה להיות ידיעה מתי תירשם הדירה על שמה, מאחר ובסעיף 3 לכתב ההתחייבות שהוכן ע"י המבקשת, נרשם שהנכס נשוא התביעה אינו רשום בפנקס המקרקעין, בעוד שהנסח מגלה שהבניין נרשם כבית משותף בשנת 1981 . הטעייה זו התגלתה רק עם תחילת ההליכים המשפטיים כנגד נתבעת 2 ואין כל הגיון להטיל על המשיב אחריות כלשהי לבדוק האם נרשמה המשכנתא לזכותו. לראיה מאות דירות אשר אינן רשומות בפנקס המקרקעין והדרך היחידה לבדוק את מצב הזכויות, הינה באמצעות עיון בספרי החברות המשכנות ובהן המבקשת.
לטענתו, המבקשת היא זו אשר ברשלנותה לא רשמה את המשכנתא על שמו בטרם רישום הדירה על שם החייבות, למרות התחייבותה כחברה משכנת ובכך הפרה את התחייבותה החוזית כלפיו.
דיון
סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע:
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [תיקון אחרון 30/6/04]
6. תחילת ההתיישנות
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. מהי עילת התובענה לענייננו, והאם התיישנה?
המונח "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על
-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ [2], בעמ' 858). המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [3], בעמ' 684).( כב' השופטת פרוקצ'ה בע"א 1650/00 - מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח'. תק - על 2003(2), 4024, עמ' 4027.)
