בש"א, א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
1315-97,12381-05
22/06/2005
|
בפני השופט:
ברון צפורה
|
| - נגד - |
התובע:
"בית נחמיה" מושב עובדים של העובד הציוני
עו"ד י. ראובני ואח'
|
הנתבע:
שכון ופתוח לישראל בע"מ
עו"ד יהושע באום ואח'
|
| החלטה |
מבוא:
בפני "בקשה לתיקון טעות בפסק הדין", לפיה מתבקש בית המשפט לתקן את פסק דינו מיום 9.5.05 באופן שהנתבעת תחויב לשלם לתובע את הסך שנפסק בצירוף מס ערך מוסף.
הנתבעת הגישה תגובה, לפיה היא מתנגדת לבקשה מטעמים שפרטה.
דיון:
פסק הדין החלקי:
ביום 2.3.03 ניתן על ידי פסק דין חלקי במסגרת התובענה שבכותרת, אשר עניינה הסכם שנכרת ביום 8.1.94 בין מושב בית נחמיה (להלן: "
התובע" או "
המושב") לבין שיכון ופיתוח (להלן: "
הנתבעת" או "
שו"פ"), במסגרתו העביר המושב לשו"פ את זכויותיו לבניית 336 יחידות דיור במגרשים שבבעלותו (להלן: "
ההסכם").
במסגרת פסק הדין החלקי דחיתי את תביעת המושב בדבר החזר סכומי מס רכישה והוצאות נלוות. בכל הנוגע לתביעת המושב לתוספת מחיר, בהסתמך על הוראות סעיף 7 להסכם, קבעתי, כי הוראות הסעיף ברורות, וכי המושב אכן זכאי לתוספת מחיר עקב השבחת הזכויות. עם זאת קבעתי, כי:
"
בשל הקושי בחישוב תוספת המחיר הראויה אכן לא הביאה התובעת ראיות להוכחת הסכום המגיע לה, אף שהמשפט התנהל בפועל בסוגיה זו של תוספת מחיר שהמושב זכאי לקבל מכח סעיף 7 בהסכם."
במצב דברים זה קבעתי, בהתחשב בעובדה שקביעת הסכום טעונה ידע מקצועי ומצריכה עזרת מומחה, כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בדבר סכום התוספת אקבע שמאי מטעם בית המשפט בעניין התוספת הראויה לתמורה. ואכן, משלא הגיעו הצדדים להסכמה בדבר סכום התוספת, מיניתי את השמאי מר עדי צביקל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "
המומחה מטעם בית המשפט" או "
השמאי").
לאחר שהשמאי סקר הערכות שווי מטעם שמאי הצדדים ושמאים אחרים, ולאחר שבחן את רמת המחירים הנהוגה בסביבה במועד הקובע (הוא מאי 1996, כמוסכם על ידי הצדדים), פסק השמאי, כי שווי ההשבחה של הקרקע בגין יחידות הדיור שנוספו לתמהיל הינו 1,060,888 ש"ח. עוד קבע השמאי, כי יש להפחית משווי הקרקע 287,888 ש"ח בגין דמי היתר ו- 325,550 ש"ח בגין היטל השבחה. בסופו של דבר קבע השמאי כי התוספת הראויה לתמורה מסתכמת בכ - 450,000 ש"ח, נכון למועד הקובע (הוא מאי 1996).
במסגרת הדיון שנערך ביום 8.7.2004, הוסכם, כי הצדדים יסכמו בכל הנוגע לתמורה הנוספת.
פסק הדין הסופי:
בסיכומיו טען המושב, בין היתר, כי יש לחשב את התמורה הנוספת המגיעה למושב על בסיס התמורה המוסכמת שקבעו הצדדים בהסכם, ולא על בסיס ההשבחה עקב הדירות שנוספו. לטעמו, אין כל קושי לערוך חישוב זה בין מתוך ההסכם עצמו, או לחילופין בהסתמך על חוות הדעת המשלימה מטעם המושב. לטענתו, דרך חישוב זו היא הנכונה ביותר, שכן "
היא שמביאה לידי "ביטוי טהור" את כוונת הצדדים - כפי שהיא עולה מההסכם עצמו - ללא כל "סיוע חיצוני"."
טענה זו נדחתה על ידי במסגרת פסק הדין, כדלהלן:
"ההוראה בהסכם המתייחסת לתוספת התמורה הינה הוראה כללית. כל שנקבע הוא, כי "אם עקב שינויים בתמהיל הבניה יחול שינוי במספר הדירות ובסוגן... תתוקן התמורה בהסכם זה... באופן יחסי ומקביל". ואולם, דרך חישוב תוספת התמורה אינה קבועה בהסכם.
אם כך, נקודת המוצא היא כי הצדדים לא קבעו מה תהא דרך חישוב התמורה הנוספת במקרה של שינוי במספר הדירות וסוגן, וגם בפסק הדין החלקי לא קבעתי כיצד יש לחשב את התמורה הנוספת.
לעניין בחירת שיטת תחשיב ע"י מומחה, פסק כב' השופט שמגר בע"א 323/85
מדינת ישראל נ' מזרחי פ"ד לט(4) 185, 191, כדלקמן
:
ב
"הצגתה של דרך חישוב חילופית לא די בה כדי לערער כוחה וסבירותה של עדות מומחה".
-
משבחר המומחה שמונה ע"י בית המשפט להעריך את גובה התמורה הנוספת המגיעה למושב על בסיס שווי ההשבחה של הקרקע, נלך אף אנו בדרכו במסלול זה, ועל כן אני מאמצת את שווי ההשבחה כפי שקבע השמאי צביקל בחוות דעתו המלומדת, בסך של 1,060,888 ש"ח".