1. מונחת בפניי בקשתו של נתבע 8 בהליך העיקרי, מר דוד פלדמן (להלן: "
המבקש"), להורות לתובע באותו הליך, בנק פולסקא קאסא אופיקי תל אביב (בנק פאקאו) בע"מ (להלן: "
המשיב"), על מחיקת כל אותם סעיפים שעניינם טענת רשלנות מצד המבקש מסיכומי הטיעונים מטעם המשיב, שהוגשו בכתב לתיק בית המשפט ביום 13/11/06. טענתו של המבקש היא, כי משלא בא זכרה של טענת הרשלנות בכתב התביעה, הרי שהעלאתה בשלב סיכומי הטיעונים מהווה הרחבת חזית פסולה. לגרסתו, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "
תקנות סד"א") - שעניינה בטענות מסוג מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת - חלה גם על טענת רשלנות, ומורה בהקשר זה כי על התובע לטעון באופן מפורש כבר בכתב התביעה כי בכוונתו להסתמך על עוולה מעין זו.
לעומת זאת, עיקר טענתו של המשיב היא כי הגם שניסוח כתב תביעה מחייב פירוט העובדות המקימות את עילת התביעה, הרי שלא קיימת כל חובה שבדין לציין את שמה המשפטי של עילה זו. במקרה דנן, כך לשיטתו של המשיב, העובדות המקימות את עוולת הרשלנות פורטו במלואן בכתב התביעה - ומשכך אין נפקא מינה ששמה של עוולת הרשלנות לא צוין בו.
המשיב מסר תגובתו בכתב לבקשה, והמבקש מסר תשובתו בכתב לתגובה.
2. אומר מייד כי טענותיו של המבקש בדין יסודן, ועל כן יש לקבל את בקשתו.
ובמה דברים אמורים?
תקנה 78, המצויה בפרק ז' לתקנות סד"א, שכותרתו "כתבי טענות - הוראות כלליות", מורה כדלקמן:
"כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות."
הלכה היא מימים ימימה כי הוראות תקנה זו חלות גם על טענת רשלנות - כך שהיא מהווה טענת-עובדה שיש לציינה באופן מפורש בכתב התביעה ואף להקפיד בתיאור כל פרטיה (ראו: ע"א 838/86
מוחמד סאלח מחמוד נ' ג'מילה אבוזיד, פ"ד מג (1) 374, בעמ' 376-377; וכן ע"א 4600/91
דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח (3) 455, בעמ' 458-459).
כך ביאר ד"ר י' זוסמן:
"ביחוד מוטלת על התובע החובה להקפיד בתיאור העילה, כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה,
רשלנות וכיוצא באלה. בטענות-עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן;
התובע חייב לציין בפירוש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלוונטיים. טענה של תרמית, של מצג-שווא, או של הטעיה, שלא נטענה במפורש, בית המשפט לא ישעה אליה ולא ידון בה..." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 135).
3. ומן הפרט אל הכלל.
ביום 2/3/99 הגיש המשיב לבית המשפט תובענה כספית נגד הנתבעים 1-8, בטענה כי הנתבעים 1, 4 ו-5 חברו לביצוע
מעשה תרמית נגד המשיב, ובתוך כך נטלו ממנו סך של 2,001,258ש"ח שלא כדין - באמצעות חשבונות שונים שפתחו הנתבעים 1, 3 ו-7 לנתבעות 2, 4 ו-6 אצל הבנק המשיב. עתירתו של המשיב הופנתה אף כלפי המבקש -
בטענה כי שיתף פעולה עם הנתבע 1 וחבר אליו לביצוע מעשה התרמית נגד הבנק המשיב (ראו סעיפים 29 ו-32 לכתב התביעה).
כתב התביעה מפרט כיצד במהלך השנים 1996 ו - 1997 סייע לכאורה המבקש לנתבע 1, באמצעות תחבולות והבטחות שווא, להוציא סכומי כסף שונים מחשבון הנתבע 4 - אף על פי שכספים אלה היו משועבדים לזכות המשיב להבטחת האובליגו בחשבון הנתבעת 2, ואף להוציא סכומי כסף מחשבון הנתבעת 2, עד למצב שבו יתרת החובה בחשבונה הגיעה ביום 1/3/99 לסך 1,958,257ש"ח מבלי שיהיו בידי הבנק בטחונות של ממש להיפרע מהם.
וזאת יש להדגיש: בכל הנוגע לטענותיו של המשיב נגד המבקש, התיבה "רשלנות", על הטיותיה השונות, לא נזכרה כלל בכתב התביעה. ואולם, המשיב טוען כי אין לעניין זה כל חשיבות, שכן העובדות המתוארות בכתב התביעה, כפי שפורטו בתמצית לעיל, יש בכוחן להקים - בנוסף לעוולת התרמית - אף את עוולת הרשלנות. אלא שטענה זו אין לה על מה שתסמוך.
בראש ובראשונה, כפי שהוברר לעיל, ההלכה היא שככל שתובע מבקש להסתמך בתביעתו על עוולת הרשלנות - עליו לציין זאת באופן מפורש בכתב התביעה, ואין מחלוקת כי לא כך נעשה במקרה דנן.
יתירה מזאת, הגם שיתכן מצב בו מקרה עובדתי מסוים יחסה מבחינה משפטית בו זמנית הן בצילה של עוולת הרשלנות - שהינה עוולת מסגרת, והן בצילה של עוולת התרמית - שהינה עוולה פרטיקולארית (ראו: ע"א 243/83
עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט (1) 113, להלן: "
פרשת גורדון", בעמ' 123-124), הרי שאין להסיק מכך כי די בפירוט העוולה האחת ויסודותיה בכתב תביעה על מנת לצאת ידי חובה אף בפירוט העוולה השנייה ויסודותיה. ודוק: לעוולת התרמית ולעוולת הרשלנות נקבעו בסעיפים 35 ו- 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יסודות שונים (ראו לעניין זה:
פרשת
גורדון, שם, בעמ' 125-126; וכן ראו והשוו: ע"א 3552/01
Banco Exterior (Suiza) SA
נ' יעקב כספי בע"מ, פ"ד נט (4) 941, בעמ' 957-958.( מן המפורסמות היא כי בעוד שלעניין עוולת התרמית יש להוכיח, בין היתר, כי הנתבע יצר מצג שווא כוזב ביחס לעובדה כלשהי תוך
העדר אמונה באמיתותו של המצג
ובכוונה להטעות את התובע (ראו: ע"א 614/84
דניאל ספיר נ' עו"ד עמוס ויצמן, פ"ד מא (2) 225, בעמ' 239-240(, הרי שלעניין עוולת הרשלנות יש להוכיח, בין היתר, כי הנתבע
חרג מבחינה אובייקטיבית מסטנדרט הזהירות בו הוא חב כלפי התובע (ראו:
פרשת גורדון, שם, בעמ' 137-138(. הנה כי כן, משטען המשיב בכתב התביעה כי התנהגותו של המבקש מהווה מעשה תרמית בלבד, הרי שהוא מנע מן המבקש להעמיד לעצמו הגנה לעניין השאלה אם חרג מסטנדרט הזהירות בו הוא חב כלפי המשיב אם לאו, ומפני עילת הרשלנות בכלל.
בהינתן כל האמור, העלאת טענת הרשלנות כלפי המבקש לראשונה בשלב סיכום הטיעונים בכתב מהווה הרחבת חזית פסולה מצד המשיב, והיא אסורה.
4. אוסיף עוד כי לא נעלמה מעיניי טענה נוספת שבפי המשיב, שלפיה המבקש הוא שטען לראשונה טענת רשלנות ביחס לעצמו - בהודעה שהפנה לצדדים שלישיים - כך שאינו רשאי להלין על המשיב שעה שהמבקש הוא שהביא להרחבת החזית. ואולם, טענה זו של המשיב אין בה כל ממש, ואבאר.
בכתב ההגנה מטעמו טען המבקש כי כל כולה של התביעה היא עלילת שווא שרקמו מנהליו של הבנק המשיב נגדו - בכוונה לנקות עצמם ממעשים ומחדלים שביצעו במסגרת תפקידם בבנק (ראו סעיף 11 לכתב ההגנה). משכך, שלח המבקש הודעה לצדדים שלישיים 1-5, כולם בעלי תפקידים בכירים בבנק המשיב, בטענה כי הם הפרו במהלך תפקידם הוראות חקוקות ונהלים מחייבים בנושא מתן אשראי והבטחתו, נהגו בחוסר זהירות ומיומנות כנדרש במעמדם ותפקידם אצל המשיב וחרגו מסמכויותיהם, וכך הסבו למשיב את הנזקים הנטענים על ידו.