החלטה בתיק א 12755/05

1.         התובע, תאגיד בנקאי (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה נגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בגין יתרת חוב בסך של 162,246 ש"ח בחשבון שניהלה אצלו, ונגד הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") בתור מי שערב להתחייבויותיה של הנתבעת.

2.         הנתבעים ביקשו רשות להתגונן. המצהירים הודו בחקירתם בקיומו של החוב, אך העלו להגנתם טענת הגנה עיקרית ולפיה מנהל הבנק הבטיח להם בחודש יוני 2004 מתן הלוואה בסך 150,000 ש"ח לפרעון במשך ארבע שנים. דא עקא, הבנק התחרט לאחר מכן וביום 1.7.2004 הודיע סגן מנהל הסניף כי אושרה הלוואה בסכום נמוך יותר, של 90,000 ש"ח. בעקבות מחאות של הנתבעים, הבנק המשיך לכבד שיקים שמשכה הנתבעת עד ליום 1.8.2004, ומאותו מועד ואילך הוא חדל לעשות כן. בכך הפר הבנק את חובת האמון שיש לו כלפי הנתבעת. בסיכומיו בעל פה ניסה בנו של מנהל הנתבעת להרחיב את החזית על ידי העלאת טענות עובדתיות חדשות שזכרן לא בא בתצהירים התומכים בבקשה, ומובן כי יש להתעלם מטענות אלה.

3.         הנתבע טען בתצהירו כי "אינו זוכר" שחתם על כתב ערבות. טענה זו הופרכה כאשר הנתבע אישר בחקירתו כי הוא חתם על כתב הערבות מוצג ת/2.

4.         כידוע, מי שמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולפרט את טענות הגנתו ואין הוא יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות כלליות וסתמיות בעלמא: ראה ע"א 13/80 סמינר למורות בית רבקה נ' סולל בונה פ"ד לו(1) 267,272 וכן ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה ,פ"ד מד(1) 549,556. במקרה דנן, הנתבעים לא קיימו אחר חובה זו, בכל הנוגע לטענותיהם לגבי הנזק שנגרם להם מחמת סירובו של הבנק להעמיד להם את האשראי המבוקש. הנתבעים לא פירטו את נסיבות חילולו של כל שיק ושיק, מה היה סכום השיק, מתי חולל באי פרעון, מה היה מצב החריגה ממסגרת האשראי אותה שעה וכו'. הנתבעים גם לא פירטו ולא כימתו את הנזק שנגרם להם מחמת החילול. בע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ   פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768, נקבע:

" טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן."

במקרה דנן הנתבעים לא עשו כן.

5.         זאת ועוד, גם לגופו של ענין, הבקשה אינה מגלה הגנה של ממש. הנתבעים יוצאים מתוך הנחה מוטעית לפיה הבנק היה חייב להעמיד להם את מלוא האשראי שביקשו, ולא היא. לפי הוראת ס' 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981, " אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

            משמע, גם אם הבנק היה מוכן תחילה להעמיד את האשראי המבוקש, הרי כל זמן שלא נחתם הסכם מחייב על ידו, הוא היה רשאי לחזור בו מנכונותו המקורית, ולצמצם את ההלוואה לסכום נמוך יותר.

6.         זאת ועוד, הנתבע הודה בחקירתו כי הבנק העמיד לנתבעת הלוואה בסך 90,000 ש"ח (למרות שביקשה לקבל הלוואה בסך 150,000 ש"ח), כך שלא ניתן לבוא בטענה כאילו הבנק סירב לתת לנתבעת אשראי כלשהו.

7.         בשים לב לאמור לעיל, הטענה כאילו עיסקה של הנתבעת התמוטט רק משום שהבנק הסכים להעמיד הלוואה בסך 90,000 ש"ח במקום 150,000 ש"ח היא טענת בדים על פניה, משום שהבנק אינו חייב ליטול על עצמו סיכונים הנראים לו מיותרים, לפי שיקול דעתו. מכאן שאם אכן מצוקת האשראי היא שגרמה להתמוטטות הנתבעת, אין זה נזק שניתן להטיל על הבנק אחריות בגינו.

8.         הנתבעים טענו כי לא קיבלו דפי חשבון ועל כן אין הם יכולים לכלכל את הגנתם. טענה זו אין בה ממש. אם הנתבעים סברו באמת ובתמים כי דרושים להם דפי חשבון נוספים מעבר למה שהבנק נוהג לשלוח ללקוחותיו כדבר שבשיגרה, יכולים היו לפנות בבקשה מתאימה לבנק, דבר שלא נעשה.

9.         הנתבעים העלו בחצי פה טענה בדבר התניית שירות בשירות, אלא שגם טענה זו לא פורטה כנדרש ולא כומתה להוכחת שיעור הנזק הנטען.

10.        אשר על כן, הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית. הבנק רשאי ליטול פסק דין ויגיש פסיקתה לחתימתי. הנתבעים ישלמו הוצאות הבקשה בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

11.        המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום י"ג באייר, תשס"ה (22 במאי 2005) בהעדר הצדדים.

                                                                                                __________________

                                                                                                        חגי ברנר, שופט