ועד הנאמנים לנכסי הווקף בתל אביב, הגיש תובענה, במסגרתה, עתר לפסק דין הצהרתי ולפיו הסכם מכר מקרקעין שנכרת ביום 15.7.73, והסכם פשרה שנכרת במסגרת ת.א 2300/73, כפי שאושר ביום 4.12.77, בטלים, לאחר שבוטלו כדין על ידי התובע.
מדובר במסכת התדיינויות כמעט בלתי נגמרת, שמנהלים ביניהם הצדדים החל מאמצע שנות ה- 70 ועד עצם היום הזה, בלא שסופה נראה לעין.
לאחר הגשת התובענה דנא, הוגשו בקשות לסילוקה על הסף, וזאת מחמת מעשה בית-דין ושימוש לרעה בהליכי בית משפט, תוך עתירה לחיוב התובע בהוצאות לדוגמה.
במה דברים אמורים? כאמור, בין הצדדים התנהלו הליכים רבים ומגוונים, הן בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, והן בבית המשפט העליון, שני בתי המשפט קבעו קביעות כאלה ואחרות, שיש בהן, כך סבורים הנתבעים כולם, כדי לחסום את דרכו של התובע מלהגיש את התובענה הנוכחית.
משהוגשו הבקשות לסילוק על הסף, שאלתי באחת מהחלטות הביניים את התובע, האם הוא עומד על תביעתו, באשר על פני הדברים, התקשיתי לראות את זכות הקיום של התובענה, לאור קביעותיו של בית המשפט העליון במסגרת ע.א 7398/00.
חרף תהייתי זו, נצבו פרקליטי התובע כסלע איתן מאחורי התובענה, והם אף הוסיפו וביקשו לקבוע דיון בעל פה בבקשה, ומשכך, התקיים היום דיון במעמד הצדדים, והם הוסיפו טיעונים כהנה וכהנה, בשאלות השנויות במחלוקת.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ושבתי וקראתי את כתבי הטענות, נחה דעתי כי דין התובענה להדחות על הסף.
כאמור, בין הצדדים נכרת הסכם מכר בשנת 1973, בהמשך הוגשה תובענה לביטולו של אותו הסכם, הושג הסכם פשרה, שבמסגרתו, מונו הנתבעים מס' 4-7 ככונסי נכסים, ואשר קבע את התנאים להשלמת ההסכם וביצוע הפשרה.
לאחר חתימת הסכם הפשרה, הוגשה תובענה בה עתר התובע, להצהרה על בטלות אותו הסכם פשרה, התובענה נדחתה על ידי כב' השופטת ולנשטיין, ערעור שהוגש על החלטת כב' השופטת ולנשטיין (ע.א 3997/91), נדחה על ידי בית המשפט העליון.
דחיית ערעור לא ריפתה את ידיו של התובע, ששב והגיש בקשות במסגרת התיק ההיסטורי משנת 1973 (אותו תיק שבמסגרתו נכרת הסכם הפשרה), ובעניין זה, ניתנה החלטה בשנת 2000 על ידי כב' השופט סגן הנשיא טלגם ז"ל.
על החלטת כב' השופט טלגם ז"ל, הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון, וביום 8.9.03, נתן בית המשפט העליון את פסק דינו, שבהסתמך עליו נטענות מרבית הטענות במסגרת הבקשות לסילוק על הסף.
כאמור, אני סבור, שאין לתובענה תקומה, ודרכו של התובע חסומה מהגשת כל תביעה שהיא, הנוגעת לתמורה, מועד תשלומה, איחורים, הפרשי הצמדה וכיוצא באלה טענות, כפי הטענות שהיוו את הבסיס לתובענה הנוכחית.
הסעיף המשמעותי ביותר, בכל הנוגע לסילוק התובענה על הסף, בפסק דינו של בית המשפט העליון, הוא סעיף 27 לפסק הדין. באותו סעיף נאמר:
"המסקנה היא, איפוא, כי ביצוע התשלומים במועדם הוא חיוב חוזי שנטלו על עצמן חב' יוסי וחב' שכטר. אם התשלומים לא בוצעו במועדם, מדובר בהפרת החיוב ולא בתנאי מפסיק המביא לבטלות אוטומטית של הסדר הפשרה. ואם בהפרה עסקינן, הרי שההפרה כיום אינה מזכה עוד את הוועד בביטול ההסדר. שהרי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה" (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). אי ביטול החוזה תוך זמן סביר נחשב כויתור על זכות הביטול (ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל, פ"ד כט(652 (2; ע"א 2825/97 מחמוד אבו זייד נ' מקל ברוך, פ"ד נג(402 (1). הוועד ידע לאשורו על האיחור בתשלומים עוד בשנת 1980. חרף זאת, בכל ההליכים אשר ניהל מאז הוא לא עמד על זכות הביטול בגין האיחור. הטענה הועלתה לראשונה רק לאחר 17 שנים, ולאחר שכבר בוצעו כל התשלומים. משכך, רואים את הוועד כמי שויתר על זכות הביטול ובחר בהמשך קיום ההסכם. למעלה מן הצורך אבקש להעיר כי בנסיבות העניין, ייתכן ועומדת נגד הוועד טענה של השתק-עילה, אך לאור המסקנה כי הסדר הפשרה עומד בתוקפו פטורים אנו מהצורך להידרש לסוגיה".
הטענות כפי שהועלו במסגרת ההליך הנוכחי, הן מחזור של אותן טענות בדיוק כפי שנטענו בהליכים הקודמים.
גם באותם הליכים נטען, שהתשלומים לא בוצעו בזמן ולא שולמו הפרשי הצמדה לדולר, והטענה שהשמיע היום עו"ד שרקון, כי הדברים לא נטענו, אינה מדויקת.
הדברים היו מושא להליכים הקודמים, ונטענו על ידי התובע בצורה מפורשת, תוך שנדחו גם כן בצורה מפורשת, על ידי בית המשפט העליון. ראוי לציין, שקיימת זהות כמעט מוחלטת, בין הטענות כפי שהן נטענות במסגרת התובענה הנוכחית, לבין הטענות כפי שנטענו בהמרצה 11913/97, שהוכרעה לחובת התובע דכאן.
בית המשפט העליון קבע מפורשות, ועל כך אין חולק יותר, כי התובע ויתר על זכות הביטול שלו, ועם קביעה זו אי אפשר להתמודד על דרך של טענות מתחכמות, כפי הטענות שניסה התובע להעלות במסגרת ההליך הנוכחי, לפיהן, מדובר בהפרה נמשכת או חדשה, שבגינה קמה לו זכות ביטול חדשה.
פסק הדין של בית המשפט העליון, סתם את הגולל, על כל טענה אפשרית להפרה כתוצאה מאי תשלום התמורה, ואם לא היה די באמור בסעיף 27 כפי שצוטט לעיל, הרי שבית המשפט העליון, ציוה פוזיטיבית, אף שידע את כל אותן טענות, כפי ששב התובע וממחזר גם היום, על רישום הנכס על שם הרוכשים (ראה פסקה 32 לפסק הדין בערעור).
