א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
11743-06
07/06/2006
|
בפני השופט:
ערקובי רחל
|
| - נגד - |
התובע:
בנק הפועלים בע"מ
עו"ד לוינסון
|
הנתבע:
1. שמהר בע"מ
2. שמחה כהן
3. מרים כהן
4. ירון קרת - פס"ד
5. מיכאל יערן
עו"ד נועם
עו"ד קורן
|
|
החלטה זו מתייחסת לנתבעים 1, 2, 3 ו-5, אשר הגישו בקשה לסילוק התביעה על סף מחמת התיישנותה.
טענות הנתבעים:
הנתבעים טוענים כי החוב נשוא דיוננו התגבש עוד במהלך שנת 1997.
עוד נטען כי ביום 3.12.98 מונה לחברת אוורסט מפרק קבוע, שהייתה שותפה לחשבון של הנתבעת מס' 1. לפיכך, טוענים הנתבעים כי לכל המאוחר התגבשה עילת התביעה כנגדם במועד זה.
לאור זאת נטען, כי התביעה דנן, שהוגשה ביום 12.1.06 הוגשה לאחר שחלפו למעלה משבע שנים ולכן התיישנה.
טענות התובע:
התובע טוען כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק עם משלוח מכתב דרישה, משנשלח מכתב הדרישה באוקטובר 1999 הרי התביעה טרם התיישנה.
עוד נטען כי בשנת 2000 נוהל הליך של מימוש משכון במסגרתו הביעו הנתבעים ו/או מי מהם את הודאתם לקיומו של החוב נשוא התביעה.
עוד נטען כי גם אם החוב כלפי החייב העקרי התיישן הרי אין התיישנות זו מפקיעה את חובם של הערבים, לאור סעיף 8 לכתב הערבות הרי גם אם התביעה כנגד החייב העיקרי התיישנה הערבות לא תיפגע.
דיון:
התביעה שפניי הינה כנגד בעלת החשבון, הנתבעת מס' 1, וכן כנגד הערבים לחשבון.
בהסכם בין התובע לבין הנתבעת מס' 1 מוטלת על הנתבעת מס' 1 החובה לשלם לתובע את יתרת החובה בחשבון מיד עם היווצרה, (ראה סעיף 13.3.2. להסכם).
בהסכם עם הערבים קיימת חובה לשלם את יתרת החובה מיד עם דרישה, (ראה סעיף 3 לכתב הערבות).
התובע סרב לכבד שיקים בחשבון עוד בשנת 1997, לפיכך, טוענים הנתבעים כולם כי התביעה התיישנה.
בנושא זה דן ביהמ"ש העליון בד"נ 32/84 -
עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (
BANK (LONDON. פ"ד מד(2), 265 ,עמ' 279-280, וקובע כי:
"הגעתי איפוא למסקנה, כי במקום שהצדדים קבעו כי משיכת יתר תוחזר "עם דרישה", חיובו של החייב (הלקוח) מתגבש עם הדרישה. אם הצדדים לא קבעו כל מועד להשבת ההלוואה, יתגבש החיוב תוך זמן סביר ממשיכת היתר, במועד שיודיע עליו הנושה. זהו הדין המתבקש מעקרונות כלליים. זהו גם הדין הנוהג כיום, במסגרת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז - 1973. סעיף 41 לחוק קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".
כלומר, לכאורה, ביחס לנתבעת מס' 1 היה על התובע לדרוש את יתרת החובה הנטענת בחשבון בתוך זמן סביר וכלפי הנתבעים האחרים, הערבים, עילת התביעה מתגבשת עם דרישת התובע את קיומו של החיוב, היינו הערבות.
באי כוח הערבים טענו כי על התובע לשלוח את מכתב הדרישה בתוך זמן סביר, ואילו ב"כ התובע טוען כי לא קיימת דרישה שכזו בפסיקה.
ביהמ"ש העליון שת דעתו להבחנה זו וציין בע"א 217/86 -
מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ ואח' . פ"ד מד(2), 846 ,עמ' 860-861, כי: