בקשה לסילוק תביעת המשיבה על הסף בשל אי תשלום אגרה מספקת, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.
העובדות הצריכות לעניין
1. המשיבה עסקה בייבוא מוצרי דגים, פירות ים ויינות. לטענת המבקשת, המשיבה ומנהלה הבריחו את הטובין לארץ והגישו רשימוני יבוא כוזבים, ובגין מעשים אלו הוגש נגדם כתב אישום.
המבקשת הוציאה למשיבה הודעת גירעון על סך 3,276,037 ש"ח, בגין רשימוני יבוא ששוחררו על ידי המשיבה בשנים 2000-2004, הודעה שתוקנה בהמשך לסכום של 3,265,383 ש"ח. המשיבה הגישה התביעה דכאן לפסק דין הצהרתי ועתרה כי בית המשפט יצהיר, שהודעת הגירעון בטלה הן לגופא והן מחמת התיישנות. בד בבד הגישה המשיבה בקשה לצו מניעה זמני שיורה למבקשת להימנע מלנקוט בהליכי גביית החוב נגדה עד למתן פסק דין סופי בתובענה.
2. ביום 19.12.2006 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד בבקשה לצו מניעה זמני, תוך התנייתו בהפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח ובהתחייבות עצמית של בעלי מניות המשיבה. לאחר דיון בבקשה במעמד הצדדים ניתן צו עיקול על דירה אשר תשמש כבטוחה לחוב. ביני לביני הפחיתה המבקשת את הודעת הגרעון לסכום של 1,412,559 ש"ח לאחר שקיבלה חלק מטענות ההתיישנות שהעלתה המשיבה. בהמשך, תיקנה המבקשת את הודעת הגרעון פעם נוספת, והעמידה אותה על הסך של 3,090,616 ש"ח.
3. המבקשת עתרה בבקשה שבפנינו לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מספקת. לטענתה, תביעת המשיבה הוגשה במסווה של תביעה לסעד הצהרתי על מנת להתחמק מתשלום אגרה כדין, אך במהותה, המדובר בתביעה כספית להשבה, ויש להחיל עליה את תקנה 2(א) ופרט 3(א) לתוספת הראשונה של תקנות בתי משפט (אגרות) תשמ"ח-1987 (להלן: "
תקנות האגרות") ולחייבה באגרה לפי הסכום הנקוב בהודעת הגרעון.
טענות הצדדים
4. המבקשת סמכה יתידותיה בסעיף 154 לפקודת המכס, לפיו על הנישום לשלם את סכום המכס השנוי במחלוקת, ולהגיש בתוך 3 חודשים תביעה כספית נגד רשויות המס להשבת סכום הגירעון עליו הוא חולק. מאחר שהתביעה נוגעת לסכסוך מס, הרי שהסעד ההצהרתי הוא במהותו סעד אופרטיבי להשבה וככזה הוא סעד כספי שיש לשלם בגינו אגרה. לטענת המבקשת, הסכמתה במסגרת צו המניעה, לפנים משורת הדין, להסתפק בבטוחות שונות חלף תשלום סכום הגרעון, אינה פוטרת את המשיבה מתשלום אגרה כאילו הוגשה תביעה כספית, ואין לאפשר לנישום לנהוג בחוסר תום לב ולעשות שימוש לרעה בנכונות המדינה ללכת לקראתו.
המבקשת הצביעה על ההפליה שעלולה להיווצר בקשר לתשלום אגרה, בין נישום ששילם את סכום הגירעון תחת מחאה לפי סעיף 154 לפקודת המכס והגיש תביעה כספית להשבה, לבין נישום שלא שילם את סכום הגירעון והגיש תביעה לפסק דין הצהרתי. מצב כזה עלול ליצור הפליה בין יבואנים ללא כל שוני ענייני או מהותי ביניהם.
לחילופין, טענה המבקשת, כי יש לראות את התביעה כתביעה כספית להשבת הבטוחות שהעמידה המשיבה על מנת למנוע הליכי גביית המס.
5. המשיבה טענה כי מאחר שהמס טרם שולם על ידה, היה עליה להגיש תובענה לסעד הצהרתי והיא לא יכולה היתה להגיש תביעה לסעד אחר. בנוסף, כיוון שהתובענה עוסקת בענייני מס, לא ראוי לגבות שיעור אגרה גבוה, ויש לשאוף להשוות סכומי האגרה בהליך כזה לסכומי האגרה בהליכי מס אחרים. כך, בענייני מס אחרים קיים הליך של השגה
שלאחריו קיימת זכות ערעור לבית המשפט, הליך אשר כרוך באגרה נמוכה בסך 621 ש"ח בלבד. מאחר שסעיף 154 לפקודת המכס אינו מקנה זכות השגה וערעור על הודעת גירעון, יש להביא שיקול זה בחשבון לעניין סיווג ההליך והשפעתו על גובה האגרה.
על הסעד והאגרה
6. בחינת הנושא שבפנינו נופלת לשתי משבצות הקשורות ומשפיעות זה על זה. משבצת הדין המהותי של דיני המס בכלל ופקודת המכס וחוק מס קנייה בפרט, והמשבצת הדיונית שעניינה בסעד הנתבע ובאגרה המשתלמת, שהיא פועל יוצא של הסעד. נפתח את הילוכנו במשבצת הדיונית ולאחר מכן נבחן אם יש בדין המהותי כדי להשליך על המסקנה אליה הגענו.
7. ככלל, זכותו של בעל דין לבקש את הסעד בו הוא מעוניין כראות עיניו, וכידוע, מבחן הסעד הוא המבחן הטכני הקובע לצורך הסמכות העניינית - ראה, לדוגמה, ע"א 2846/03
אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004) והאסמכתאות שם.
מטרתה של תובענה לפסק דין הצהרתי היא להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא יהווה פתח להליכים נוספים. לכן, על בעל דין המגיש תביעה, לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות - ע"א 227/77
בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר פ"ד לב(1) 85 (1977); רע"א 6000/05
ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.7.2005).
לבית המשפט שיקול דעת רחב אם ליתן סעד הצהרתי אם לאו, והדבר תלוי בנסיבות המקרה, בשיקולי צדק, באיזון בין האינטרסים הנוגדים ובשאלה אם קיים לתובע אינטרס לגיטימי לבקש סעד הצהרתי - רע"א 1910/04
אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נח(6) 193 (2004); רע"א 2611/98
בנק לאומי לישראל בע"מ נ' לואיס (ניתן ביום 21.7.1998); ע"א 9580/05
גליקלד נ' צ'רנוי (ניתן ביום 10.9.2007).
על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזכות הגישה לערכאות, נקבע בפסיקה כי יש ליתן לתקנות האגרות ולסעיפי הפטור מאגרה פרשנות ליברלית, ובמקרה של ספק לגבי עצם החיוב, תפורשנה התקנות באופן המקל עם המתדיין - בש"א 457/01
קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע פ"ד נה(3) 869 (2001); רע"א 2146/04
מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים ז"ל פ"ד נח(5) 865 (2004). עם זאת, בבוא בית המשפט לדון בסוגיה של אגרה, עליו לאזן בין הצורך שלא להכביד על בעל דין בתשלום אגרה (תוך לקיחה בחשבון של הוראות הפטור הספציפיות), לבין הצורך שלא ליתן יד לעקיפת הקופה הציבורית - רע"א 783/05
ענבי נ' קורן (ניתן ביום 20.6.2006).
8. תקנה 3(א) לתקנות האגרות קובעת, בין היתר, כי הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, יראו אותו כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף. מקום בו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי על מנת לחסוך באגרה, כאשר בידי התובע אפשרות לתבוע סעד כספי, יראה הדבר כשימוש לרעה בהליכי משפט וכצעד שיגרום לכפל התדיינויות - "
האינטרס של חסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי". במקרה כזה, יחויב התובע לתקן את תביעתו ולתבוע את סעדיו הכספיים ולשלם בהתאם את האגרה בגין אותם סעדים, אלא אם יצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את תביעתו לסעד הצהרתי ולפיצול התביעות - ע"א
227/77 לעיל ורע"א
2611/98 לעיל. באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון, כי תובע המגיש תביעה לצו הצהרתי על מנת שייקבע כי אינו חב לנתבע מאומה, בבחינת הקדמת תרופה למכה, יוכר כבעל אינטרס לגיטימי להגשת תביעה לסעד הצהרתי בלבד.