1. בתיק שלפני הועלו מספר סוגיות מקדמיות והראשונה בהן, שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט.
כללי
2. בהסכם מיום 17.9.2000 רכשה התובעת מאת הנתבעת 1 דירה בעיר ערד (להלן, בהתאמה: "
חוזה המכר" ו- "
הדירה"). הנתבעת 1 רכשה את הדירה מהנתבעת 4 בשנת 1996.
3. בכתב התביעה, שהוגש ביום 10.1.06, נטען, בתמצית, כי לאחרונה התברר שהדירה נבנתה שלא כדין וכך שהיא מסוכנת למגורים ומסכנת את הבניין; הנתבעת 1 או בא כוחה הסתירו את הדבר מפני התובעת; ראש העיר הוציא צו פינוי לדירה, היא איבדה את כל ערכה ואי אפשר למכור אותה או להתגורר בה; נזקיה של התובעת כוללים את סכום התמורה ששולמה עבור הדירה והוצאות נוספות כמו הוצאות הנלוות למכירה, עלויות דיור חלופי, מיסוי (גילום או אובדן פטור) ונזק לא ממוני.
4. התביעה הוגשה כנגד הגורמים הבאים: הנתבעת 1, אביה של הנתבעת 1 אשר ייצג אותה בעסקה (הנתבע 2), עורך דין שערך את חוזה המכר וייצג את הצדדים (הנתבע 3), הקבלן (הנתבעת 4), מנהל הקבלן (הנתבע 5), הקונסטרוקטור (הנתבעת 6) ושמאי שהוזמן על-ידי התובעת כתנאי לקבלת משכנתא (הנתבע 7). הדירה בוטחה על-ידי הנתבעת 8 ורכישתה מומנה בהלוואה מהנתבע הפורמלי 9.
5. התובעת עותרת להורות על ביטול חוזה המכר ולחייב את הנתבעת 1 להשיב את מלוא התמורה ששולמה בתוספת פיצוי מוסכם, ובסך הכל את סכום התביעה בסך של 758,830 ש"ח. כמו כן, עותרת התובעת לחייב את שאר הנתבעים, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, לשלם לה את סכום התביעה, וכן - עד לסיום ההליכים וביצוע פסק הדין, לחייבם לשלם לה דמי שכירות בגין דיור חלופי.
6. כנגד התובענה הוגשו בקשות לסילוק התביעה על הסף בטענות של העדר עילה, העדר יריבות והיותה של התביעה טורדנית וקנטרנית.
7. ביני לביני, בהחלטה מיום 3.4.06, הורה בית המשפט (כב' השופטת ניב) לצדדים, להבהיר עמדתם באשר למקור הסמכות העניינית לבית משפט השלום לביטול חוזה המכר.
8. במסמך שהגישה בעקבות האמור, טענה התובעת כי עיקר התובענה הנה בעילות נזיקיות, עילת עשיית עושר ולא במשפט וכדומה, וכי רק כנגד הנתבעת 1 התבקש הסעד של ביטול חוזה המכר (וזאת בנוסף או לחלופין לסעדים אחרים). משכך, סעד הביטול הינו משני וטפל ומצוי בסמכותו של בית משפט זה בגררא. עם זאת מציינת התובעת, כי אם ימצא בית המשפט שאין לו סמכות לדון בעילת ביטול חוזה המכר וזו נתונה לבית המשפט המחוזי, מבוקש להורות על העברת התביעה כולה לבית המשפט המחוזי כמקשה אחת, בלי לפצלה. לחלופין, היה ויוחלט על פיצול הדיון, מבוקש למחוק מכתב התביעה את הסעד של ביטול חוזה המכר.
כמו כן הוגשו עמדות הנתבעים 3 ו- 9. אלו סבורים כי הסמכות העניינית לענין סעד ביטול הסכם המכר נתונה לבית המשפט המחוזי, כי יש חובה לפצל את הדיון וכי משכך רלוונטית אך החלופה האחרונה של עמדת התובעת, היינו - מחיקת סעד זה מהתובענה. הנתבע 3 מוסיף כי במקרה של מחיקת סעד הביטול, יש בהתאמה להורות גם על מחיקת סעד ההשבה.
9. טרם דיון בבקשות נוספות, נדרשת הכרעה בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, כולה או מקצתה.
דיון
10. הסמכות העניינית נבחנת לפי מבחן הסעד, כפי שביקש אותו התובע בכתב התביעה שהגיש (ע"א 2846/03
עו"ד אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529; ע"א 510/82
חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1; ע"א 8130/01
מחאג'נה נ' אגבאריה, דינים עליון סד 430; ע"א 4796/95
אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; ע"א 472/83
אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200; ע"א 27/77
טובי ואח' נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561).
11. מעיון בכתב התביעה עולה כי הסעד העיקרי המתבקש במסגרתה, ובו נפתח כתב התביעה באופן רחב ומודגש, הוא הסעד של ביטול חוזה המכר וחובת השבה ופיצוי בגין הפרתו היסודית של החוזה. יתר העילות בעניינם של הנתבעים 1-2, כדוגמת עילה נזיקית, עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הן עילות חלופיות (ר' גם סע' 2.13 ו- 2.14 לכתב התביעה). לאחר מכן מועלים טעונים ומתבקשים סעדים כנגד שאר הנתבעים.
12. אין מחלוקת כי שאלת ביטולו, תקפותו, ואכיפתו של חוזה מכר היא בסמכותו של בית המשפט המחוזי (ע"א 476/88
אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2), 749).
13. כאשר נתבע סעד בעניין שבמקרקעין, וסעד נוסף או חלופי הנתבע בצדו הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד הכספי. במקרה שלפנינו, הסמכות העניינית לגבי ביטול הסכם מכר מקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי והסעד הכספי הינו לפי היקפו, בסמכותו של בית משפט השלום. לפי כללי הסמכות העניינית הנהוגים כיום, בנסיבות אלו אין מנוס מפיצול הדיון בין ערכאות שונות (ר' ע"א 2846/03
עו"ד אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט (3) 529; ע"א 29/58
לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457).
ביקורת הובעה לא פעם ביחס לכללי הסמכות העניינית בכל הנוגע לעניני מקרקעין (רע"א 4991/03
ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556), אך אלו בעינם עומדים.
14. עמדת התובעת, כפי שהוזכרה לעיל, הינה כי במקרה כזה מבקשת היא למחוק את הסעד אשר בית המשפט אינו מוסמך לדון בו ולהותיר את הדיון בתובענה בבית משפט זה.
15. התובעת תתקן אפוא את תביעתה בהתאם להחלטה זו בתוך 45 יום ותמציא כתב תביעה מתוקן לנתבעים (או מי מהם). אם לא יוגש כתב תביעה מתוקן בתוך המועד האמור, תמחק התובענה.
