לאחר תום פרשת הראיות בתיק זה, באה בפני בקשה מטעם התובעים לאפשר המשך הדיונים בתיק זה, תוך תיקון כתב התביעה, בעקבות חידוש הלכה שיצאה מבית המשפט העליון בעניין פיצוי הידוע כפיצוי בגין "השנים האבודות", כפי פסק הדין הידוע כ"פרשת אטינגר" (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ואח'
נ. החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בע"מ, "דינים" עליון טז,
246).
בהחלטה שניתנה על ידי באותה בקשה (תיק בשא 161965/04) לא התרתי את התיקון המבוקש, בהתחשב בכך שהתיק הגיע עובר לבקשה לשלבי סיום, אך התרתי לתובעים לפצל סעדים, כפי שניתן להתיר לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א" ו "תקנה 45" בהתאמה) כך שיוכלו להגיש בשלב מאוחר יותר את התביעה לפיצוי בגין ה"שנים האבודות" של המנוח עמרם אלמסי (להלן: "המנוח") שמותו בתאונת דרכים הוא העילה לתביעה בתיק העיקרי.
על החלטתי זו הגישה המבקשת בר"ע לבית המשפט המחוזי, הנספחת לבקשה הנוכחית (להלן: "הבר"ע").
בבקשה הנוכחית עותרת המבקשת לכך שבית המשפט "יעיין מחדש" בהחלטה הקודמת לעניין פיצול הסעדים הנ"ל.
לא מצאתי ממש בבקשה זו; לעניין זה, יכול אני להסתפק בכך שהליך של "עיון מחדש" אינו הליך מוכר בד"כ בסדר הדין האזרחי.
מקובל עלי שבית משפט יכול לשנות מהחלטת בייניים שנתנה על ידיו, בין עקב שינוי נסיבות ובין מכך שסבור הוא שזו ניתנה על ידיו בטעות (ראה לדוגמא, ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ, לאה סמסונוב ואח' פד"י לח2 עמ' 228 בעמ' 234), אך אין לכך ולא כלום לזכות להגיש בקשה ולקבל החלטה בעיון מחדש אלא כאשר מדובר בסעדים זמניים לפי תקנה 368 לתקנות סד"א , שאינה משנה הרבה מהאמור לעיל.
גם לגוף העניין, כפי שנטען בכתב הבר"ע, שצורף לבקשה הנוכחית כחלק ממנה, לא מצאתי סיבה להיעתר לבקשה.
ב"כ הנתבעת מעלה שתי אפשרויות: האחת (שנייה בסדרה) כי תביעה לפיצוי בגין ה"שנים האבודות" היא תביעה בעילה אחרת מזו הנידונה כאן; אם דעתו נכונה (ובמחשבה שנייה זו גם דעתי, לפחות בנסיבות המקרה, כפי שלהלן), הרי שאין התובעים זקוקים כלל לרשות בית המשפט להגשתה בשלב מאוחר יותר ואין ברשות שניתנה להם כדי לגרוע או להוסיף לזכותם זו (זוסמן, "סדר הדין האזרחי" מה' 7 פיסקה 135 בעמ' 170).
האפשרות השנייה שבפי ב"כ הנתבעת היא שאין לראות בסעד של פיצוי בגין ה"שנים האבודות" סעד מיוחד והוא כלול, כסכום פיצוי, בסעד של "פיצויים", כראש נזק נפרד שיש לפצות בגינו, ולא כסעד נפרד; בהיותו בגדר אותו סעד, אין הוא ניתן לפיצול.
נכון הוא שכאשר מדובר בעילת תביעה אחת בעלת סעד אחד, אין היא ניתנת לפיצול כך שהסעד המבוקש יתבע חלקים חלקים (תקנה 44 לתקנות סד"א; ע"א 211/91 אריה גולדין ואח' נ. כלל איווסטמנט האוס בע"מ ואח' פד"י מה4 עמ' 441).
מאידך, עשוי הוא שהאבחנה לעניין יחודו של הסעד כסעד אחד אינה הבחנה פורמלית; דהיינו, היותו של הסעד לפיצוי בגין ה"שנים האבודות" סעד של פיצוי כספי, לא בהכרח יביא לראייתו כסעד שהוא חלק מהסעד הכולל שיכונה "פיצויים".
השאלה היא מהותית ונוגעת לאופיו של הפיצוי ולא להגדרתו כ"פיצוי"; ביטוי לאמור לעיל ניתן למצוא בפסק הדין ע"א 238/79 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. יאנג אלום בע"מ, פד"י לד4 עמ' 449; אמנם, בפסק דין מאוחר יותר אובחן פסק הדין הנ"ל כמבטא מצב של נסיבות מיוחדות (ע"א 532/86 המועצה לייצור ושיווק פרחי נוי נ. פרחי שומרון סלע בע"מ ואח', פד"י מג1 עמ' 252), אולם ניתן לומר בבירור שהחייאתה של הלכת ה"שנים האבודות" לאחר עשרים שנים בהן לא התקבלה על דעת בתי המשפטי, ופסיקת פיצויים לפיה, היא פסיקת סעד השונה במהותו מסעד הפיצויים שמתבקש ללא התחשבות באותה פסיקה.
כך או כך, נראה שבנסיבות המקרה אין לשאלה האחרונה הנ"ל משמעות.
התביעה הוגשה על ידי מי שהוגדרו כתלויים במנוח לפרנסתם; בטעות או בחוסר תשומת לב ואולי מסיבה כלשהי, לא הוגשה במקביל לתביעת התלויים, באותו כתב תביעה, גם תביעה של עיזבון המנוח לפיצוי המצומצם, יחסית, שעשוי היה להגיע לו לפי הדין טרם "הלכת אטינגר".
אמור על כן, תוספת תביעה לפי הלכה זו, משמעה הוספת תובע, שאין הוא צד לדיונים בשלב זה ואין לו עילת תביעה משלו להבדיל מתביעת התלויים.
שאלה היא מה הייתה צריכה להיות עמדתי אילו כללה התביעה הנוכחית גם את תביעת העזבון; איני צריך להשיב עליה.
במצב הנוכחי, קיימת תביעת תלויים, אין קיימת תביעת עזבון, לא לעניין ה"שנים האבודות" ולא לכל עניין אחר.
