החלטה בתיק א 10979/07

1.         בפני בקשת התובע (להלן - "המבקש") להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל").

2.         רקע עובדתי

המבקש, יליד 8.6.1960, נפגע ביום 4.7.2004, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. הפגיעות שהוכרו היו פגיעות בגב, בצוואר וחבלת ראש.

מיום התאונה ועד ליום 1.10.04 שהה המבקש באי כושר מוחלט.

החל מיום 1.10.04 ועד ליום 31.5.06, נקבעו למבקש 10% נכות זמנית בגין חבלה בצוואר, לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל ו- 5% נכות זמנית פסיכיאטרית בשל PTSD.

ביום 20.8.06 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון את נכותו הצמיתה של המבקש, בשיעור 10% בגין החבלה בצוואר, וזאת החל מיום 1.6.06. לא נקבעה למבקש נכות בתחום האורטופדי בגין החבלה בגב, בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי.

ביום 8.11.06 אישרה ועדת עררים את החלטת הועדה מדרג ראשון.

3.       טענות המבקש

בראש ובראשונה, מלין המבקש על כך, שלא נקבעה לו נכות צמיתה בתחום הנפשי. לטענתו, לאחר שאובחן כסובל מ- PTSD קל, בגינו נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 5% לשנה, לא חל שיפור במצבו. אדרבא, במצבו התפקודי חלה החמרה, ועל כן אין לקבל את קביעתה השרירותית של הועדה הרפואית כי לא נותרה לו נכות צמיתה בתחום הנפשי. המבקש מלין גם על כך, כי נשלח על ידי המומחה הפסיכיאטרי, שחוות דעתו התבקשה על ידי ועדות המל"ל, לאיבחון נוירופסיכולוגי, שגם בו אובחן כסובל מ- PTSD קל, ובלתי מתקבל על הדעת שהועדה התעלמה מנתון אובייקטיבי זה, במיוחד כאשר אין חולק שלפני התאונה דנן, לא סבל מבעיות נפשיות כלשהן. המבקש נזקק מאז התאונה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי רצוף. גם עובדה זו לא קבלה ביטוי בדוחו"ת הועדות הרפואיות של המל"ל. בשל כך, קביעתן של הועדות הרפואיות על העדר סימנים אובייקטיבים אינה יכולה לעמוד.

4. באשר להעדר נכות נוירולוגית, הועדה הרפואית האחרונה שדנה בנכות בהיבט הנוירולוגי קבעה כי יש לו כאבי ראש נדירים המגיבים לטיפול תרופתי, ולכן אין לקבוע נכות בתחום זה. לטענתו, מן התיעוד הרפואי עולה כי הוא סובל מכאבי ראש יום-יומיים, ולכן קביעת הוועדה משוללת בסיס.

5. התלונה האחרונה מתייחסת לאי קביעת נכות בגין הפגיעה בגב. לטענת המבקש, בפני הועדות הרפואיות עמדו תוצאות בדיקת EEG - שמצאה עדות לרדיקולופטיה  S1 ובדיקת ה- CT העלתה ממצאים של דיסק בחוליות L4-L5.   חרף זאת, לא נקבעה לו נכות בגין הפגיעה בגב, בהעדר סימפטומיים קליינים של הגבלה בתנועות, וכן על יסוד תלונות קודמות שהיו למבקש בקשר לגב התחתון. לטענתו, גם קביעות אלו תמוהות, ולכל היותר היה על הוועדות לקבוע החמרת מצב - אם לא גרימה.

עד כאן טענות המבקש.

6.   תגובת המשיבים            

      המשיבים טוענים כי לא הוכח קיומם של טעמים מיוחדים, בין עובדתיים ובין משפטיים, המצדיקים היעתרות לבקשת המבקש. כל התיעוד הרפואי, עליו מסתמך המבקש בבקשתו, עמד בפני ועדות המל"ל. בדיוניהם לא נפל כל פגם מהותי, גם לא בהחלטותיהם המנומקות. בנסיבות אלו, טוענים המשיבים כי אין הצדקה להתיר למבקש להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה לו במל"ל.

7.   דיון

            סעיף 6 סיפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 קובע, לעניין הבאת ראיות לסתור כי  " בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הלכה פסוקה היא כי ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין, מיועד למקרים חריגים ומיוחדים. בית המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה:

א.      טעמים משפטיים - כאשר ההליך על פי דין היה נגוע בפגם מהותי.

ב.      טעמים עובדתיים - כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על פי דין ועד למועד הדיון המשפטי.