החלטה בתיק א 107648/99

כללי:

עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף אשר הוגשה ביום 30.11.99.

התובעת הינה בעלים של חלק מחלקה 149 (11) בגוש 7070, במגרש המצוי ברחוב המעפילים 86 חולון.

יחד עימה שותפים במושע בחלקה, הנתבעים 1-8.

כמפורט בכתב התביעה, היו בין הצדדים הליכים משפטיים בעבר.

התובעת ובעלה המנוח, ביקשו לשפץ את דירתם כאשר התגוררו במקום, דבר שזכה להתנגדות נמרצת של הנתבעים או מי מהם.

על פי הנטען בכתב התביעה, הדבר נעשה במגמה לנשל את התובעת ובעלה מדירתם ולהשתלט על המגרש.  ראו סעיף 5 לכתב התביעה.

סופם של ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעבר, היה כי התובעת ובעלה עזבו את ביתם, ונאלצו לעבור לדירה אחרת.  ראו סעיפים 10 ו- 11 לכתב התביעה.

לעומתם, משפחות שרצגי וקפיה, נשארו להתגורר בנכס.

הזכויות של התובעת מול עיריית חולון, הוגדרו בבג"צ 2852/90.

התובעת הופנתה שם להגיש תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, ועל נזקיה בעין. אכן הוגשה תביעה בת.א. 108684/97 ת"א.

כבוד השופט ד"ר קובי ורדי פסק לטובתה פיצויים על נזקיה שלא לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, לרבות שכר דירה ראוי והוצאות שהוציאה לקבלן הבניין.

בית המשפט הפנה את התובעת להגיש הליכי פירוק שיתוף או מכירת הנכס בהקדם, כדי למקסם את זכויותיה. זוהי התביעה הנוכחית.

הליכי פירוק השיתוף:

בישיבת יום 21/05/00 בפני חברתי, כב' השופטת ינון, הסכימו הצדדים, עו"ד קטן שייצג אז את התובעת, עו"ד גב' בראונשטיין מטעם הנתבעים 1-2 ועו"ד קריצמן מטעם הנתבעים 3-5 על פירוק השיתוף במקרקעין נשוא התביעה הנוכחית. מאז שקט התיק עד שהתעורר ביום 01/07/01 בפני כב' השופטת ינון, אז מונו שלושת הפרקליטים ככונסי נכסים. מסתבר כי הליכי הכינוס לא עלו יפה. התיק התעורר לחיים שוב בשנת 2005. הנתבעים 3-5 שוב לא היו מיוצגים, הנתבעת 2 החליפה ייצוג והיא מיוצגת עתה ע"י עו"ד אלי וילנר.

חודשו הליכי הכינוס, לצורך ביצוע פירוק השיתוף. מנגנון זה של פירוק שיתוף הותווה עוד על ידי ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ, הומלץ על ידי כב' השופט ד"ר ורדי בשבתו כבימ"ש השלום בתביעת הפיצוי לנזקים, והוסכם על ידי הצדדים עצמם מיד בפתח ההליך.

אכן, כאשר שלוש משפחות הן בעלים במשותף של נכס מקרקעין ורק שתיים מהן מפיקות ממנו הנאה ומתגוררות בו בפועל, לא ניתן לזנוח את זכויות המשפחה השלישית, בענייננו זוהי התובעת, עד בלי די.  יש לפרק את השיתוף.

בביצוע פירוק השיתוף התעוררה שאלת הדיירות המוגנת.

קבעתי כי הנתבעות 2-3, שתי גברות קשישות המתגוררות בנכס מקדמת דנא, נהנות מדיירות מוגנת עד אחרית ימיהן. ברם, בני הדור הבא, היורשים הפוטנציאליים והקיימים, אינם נהנים מדיירות מוגנת. הבהרתי שהעובדה שבתה של גב' שרצגי שירן, ששמה בישראל זהבה - נחמה שרצגי, מתגוררת עמה, אינה מקנה לה זכות לדיירות מוגנת וכי במלאות ימיה של אמה, הנתבעת 2, לא תקום לה זכות כזו.