בש"א, א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
10693-06,155548-06
04/10/2006
|
בפני השופט:
צבי כספי
|
- נגד - |
התובע:
אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ
|
הנתבע:
1. מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א 2. אבנר אגוד בע"מ - חברה לבטוח
|
החלטה |
עובד של התובעת, אחד בשם זאב גולדשטיין, נפגע בתאונת דרכים שכתוצאה ממנה אבד כושר עבודתו לתקופה של 35 ימים בהם קבל את שכרו מאת התובעת, לרבות "תנאים סוציאליים" הנספחים למשכורת כמפורט בסעיפים 2, 3, 4.1 ו 4.2 לכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "התשלומים לנפגע").
הנתבעות הן המבטחות החבות, על פי כתב התביעה, בתשלום הפיצוי המגיע לתובע על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ו - 1976 והתביעה נגדן הוגשה להחזר התשלומים ששלמה התובעת לנפגע כמיטיבה לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964.
עניינה של החלטה זו הוא בבקשת הנתבעות למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מעל התביעה ועל כן, בשלב זה, אין חולקים על העובדות המפורטות בכתב התביעה אשר מוחזקות כמוכחות.
גדר המחלוקת העיקרית בין הצדדים הוא בשאלה האם התביעה עונה לדרישות תקנה 202(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984, (להלן: "תקנות סד"א") לפיה ניתן להגיש תביעות ב"סדר דין מקוצר" אם התביעה היא
"מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק" (להלן: "התקנה המסמיכה").
גישתן של הנתבעות, כפי שבאה לידי ביטוי במקרים נוספים (ולכך אתייחס בסוף החלטה זו) היא שניתן להגיש תביעות לפי סדר דין זה, על פי התקנה המסמיכה רק כאשר מדובר ב "...
הוראה מפורשת של חוק (צ"ל: "חיקוק" - צ.כ.) המטילה
חיוב לשלם סכום כסף קצוב" (סעיף 1.1 לבקשת הנתבעות; הדגשות במקור).
אם לתמצת את פרשנותן של הנתבעות לתקנה המסמיכה הרי שלגישתן, לא רק הטלת חיוב מפורשת צריכה לבוא במסגרת הוראת החיקוק אלא גם "הסכום הקצוב" צריך להיות מפורש במסגרת אותה הוראה.
לעניין זה יש הבדל בניסוח בין הוראות תקנת משנה 202(1)(א) לתקנות סד"א [שתקרא להלן כ"תקנת החוזה"] ובית התקנה המסמיכה ומהראוי על כן להביאן כלשונן באופן מלא:
"ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות -
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;"
נראה שהרישא לתקנה 202 הנ"ל קובעת את הדרישה "לסכום קצוב" לגבי שתי תקנות המשנה כתנאי להגשת תביעה ב"סדר דין מקוצר" אך לגבי התקנה המסמיכה חוזר הביטוי בפעם נוספת כחלק מהגדרת החיוב המהווה עילת התביעה שלפי החיקוק.
הבדלי נוסח אלה הביאו, בין היתר, את כב' השופט בנימיני למסקנה כי אכן גישתן של הנתבעות היא הגישה הנכונה, ובהעדר קביעה מפורשת בחיקוק על "סכום הכסף הקצוב", לא ניתן להגיש תביעה ב"סדר דין מקוצר" בהסתמך על התקנה המסמיכה [ ת.א (ת"א) החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ נ. דור אנרגיה
(1988) בע"מ ואח', פס"מ תשנ"ג(4), 446 בעמ' 452 ].
כידוע, לעניין תביעות המוגשות על פי או מכח תקנת החוזה, די הוא שניתן לחשב את סכום התביעה ב"חישוב אריתמטי" פשוט, על מנת שהסכום ייחשב כ"סכום קצוב" לעניין התקנה ואין זה תנאי שהסכום הנתבע יהיה מוגדר בחוזה עצמו (מה עוד שהחוזה עשוי להיות "מכללא" כפי תקנת החוזה; ראה לעניין "הסכם הקצוב" בתקנת החוזה: ע"א 2/76 הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה נ. החברה הכללית לשיווק ברזל מקצועי בע"מ, פד"י ל2 עמ' 149 (להלן: "פס"ד הרלו"); ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. שפיר דוידוביץ' (שותפות רשומה), פד"י לח1 עמ' 613; זוסמן, "סדר הדין האזרחי" מה' 7 פיסקה 523 עמ' 628 טקטס לה"ש 17 ].
לטעמי, מהראוי היה, בכל הכבוד, שאותה גישה שננקטה לעניין תקנת החוזה, תחול גם התביעות ב"סדר דין מקוצר" המוגשות על פי התקנה המסמיכה, ובהמשך אתייחס לדברים אלה, אולי מעל לצריך; אולם לא זו הדרך שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, כפי שלהלן.
ב"כ התובעת התייחסה בתשובתה לבקשה (וגם ב"הודעה" נוספת שהוגשה על ידיה) לפסקי דין שונים שניתנו על ידי שופטי בתי משפט השלום התומכים בעמדתה, אך אין בדעתי ללכת בנתיב פסיקה זו אליה הופניתי על ידי באת כח התובעת.
נראה שהעניין הנדון, זכה לקביעה ברורה ומפורשת בפסק דין של בית המשפט העליון שם נאמר במפורש שלא ניתן לסמוך תביעה ב"סדר דין מקוצר" על התקנה המסמיכה בהתייחס להוראות חוק הגנת הדייר (בנוסחיו דאז) הואיל ו
"...עילתו של החיוב אינה בהוראה מפורשת של חוק. חוק זה אינו קובע את הסכום שעל הדייר לשלם.." [ ע"א 166/70 דב אקשטיין נ. האפוטרופסים על ניהול עזבון המנוח ליב אורבך, פד"י כה1 עמ'161 בעמ' 162; להלן: "פסק אקשטיין").
בזאת התקבלה הגישה שאותה מביאות הנתבעות בבקשתן הנוכחית; לא מצאתי בטיעוני התובעת דבר שיש בו כדי לשנות מהאמור בפסק הדין הנ"ל, למעט טענה שאותה אכנה כ"מוזרה", לפיה מדובר בפסיקה ישנה משנות השבעים, כאילו יש בכך כדי להצדיק התעלמות ממנה והליכה בתלם אותו חלק הפסיקה של בית משפט השלום הסוטה ממנה (סעיף 2.2 ל "תגובת המשיבה לבקשה למחיקת כותרת").