בפני בקשה לדחיה או מחיקת התביעה על הסף שנשענת על שני אדנים התיישנות והעדר כיסוי ביטוחי בשל הוראת פטור בפוליסה.
טענת ההתיישנות
הרקע
התביעה דנן הוגשה ביום 22/2/04 לבית משפט השלום בעכו והועברה לדיון לבית משפט השלום בתל אביב מחמת חוסר סמכות מקומית. ביום 30/9/04 הוגש כתב תביעה מתוקן.
על פי כתב התביעה המתוקן ארעה לתובע, שוטר במשטרת ישראל, תאונת עבודה בשנת 1999, בעת ששרת בבית המעצר הותקף על ידי עצירים ונפצע בכל פלגי גופו. באירוע זה נפגע התובע גם בגבו. במרוצת השנים המשיך לסבול מכאבי גב אך הוא המשיך לעבוד וטופל על ידי רופא המשפחה. ביום 3/9/01 עבר בדיקת CT ונתגלו מספר פריצות דיסקוסים בגבהים שונים בעמוד השדרה. עקב מצב בריאותו הרעוע אושפז ביום 30/1/03 למשך יומיים בבית החולים בנהריה בעקבות בעיות אורטופדיות ובייחוד כאבי גב עזים ומאותו יום איבד את כושר העבודה ועודנו בחופשת מחלה.
הנתבעת טוענת כי נוכח הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 לפיו תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה והוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח שקובע שתקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, מאחר שמקרה הביטוח אירע ביום 19/10/99 ולפיכך התביעה שהוגשה ביום 22/2/04 התיישנה זה מכבר.
התובע טוען כי הוא היה מעורב בשתי תאונות הראשונה ביום 19/10/99 והשניה בתאריך 31/1/03 בעת נסיעתו לעבודה התמוטט ונפל ברכב וכתוצאה מהנפילה אושפז למשך יומיים בביה"ח בנהריה ולכן התביעה לתגמולי ביטוח לא התיישנה. עוד טוען התובע כי מאחר שמדובר בתביעה לאבדן כושר עילת התביעה היא אבדן הכושר ונולדה ביום אבדן הכושר דהיינו 31/1/03.
דיון בטענת ההתיישנות
תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח שענינו התיישנות:
תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.
פרשנות חוזה ביטוח בכלל והוראת התיישנות בפרט
ההתיישנות הדיונית יוצרת חיץ המונע מהתובע לממש את זכותו המהותית. בעניין
המאירי (ע"א 1254/99
המאירי נגד
הכשרת הישוב (טרם פורסם פדאור 00 (3) 69), מבהירה השופט שטרסברג כהן את ארבעת הטעמים העיקריים המונחים בבסיס מוסד ההתיישנות: הראשון- שיקולים ראיתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן, השני- הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו וכדי שיוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל, השלישי נעוץ בעובדה לפיה התובע "ישן על זכויותיו ונמנע מהגשת תובענה במשך תקופה ארוכה, ויתר למעשה או מחל על זכותו לתבוע. והרביעי- האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות עכשויות ולא תעסוק בבירור מחלוקות מהעבר הרחוק. כנגד טעמים אלה עומדת זכותו המהותית של התובע לקבל סעד מבית המשפט. בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובין זכותו המהותית של התובע (י. אליאס
דיני ביטוח
בורסי 2002 ע' 773 ואילך; ע"א 244/81
פתאל נ'
קופ"ח פ"ד ל"ח (3) 673, 678; ע"א 169/95
רשות הפיתוח נגד
ירקוני פ"ד יט' (2) 559, 597; ע"א 611/77
שיוביץ נ'
רחמן פ"ד לב' (2) 70).
הנה כי כן, הפסיקה קבעה כי מועד שלושת השנים למניין תקופת ההתיישנות, במקרי ביטוח, הנו מועד מיוחד, הנובע מן הרציונלים לעיל, אשר מקבלים משמעות מחוזקת במקרים אלו, ולצורך הקלה על חברות הביטוח, שלא יאלצו לשמור רזרבות כספיות גבוהות לשם כיסוי חבותם העתידית, לכשתתברר.
הכלל הראשוני לעניין פרשנות חוזה קבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו "
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
את אומד הדעת יש ללמוד מלשונו של החוזה, מרוחו ומהתחקות אחר כוונת הצדדים לפי כלל הפרשנות הייחודי לחוזי ביטוח ולחוזים דומים, בהם צד אחד הוא המנסח.
כאשר הניסוח בו מדובר הוא דו-משמעי, יש לבחור, בדרך כלל, באותו פירוש מבין שני הפירושים האפשריים המעדיף את המבוטח דווקא. אולם הן כלל זה והן הכלל, לפיו יש לפרש פוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של המלים בהן השתמשו מנסחי הכתב, אינם כללים נוקשים. בפרשנות חוזה ביטוח יש להתייחס לניסוח הכולל ואל המלים שנבחרו למתן הביטוי ולכוונת המתקשרים בראייה כוללת ומעמיקה, החודרת אל מטרת דבר החקיקה או כתב ההסכם ולתכלית שביקשו להשיג. במקרה מתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליבראלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות שנכתבו בחוזה, וזאת על-מנת להגיע לאותה משמעות הגיונית ואמיתית, שאליה התכוונו המתקשרים בחוזה, וכך, כמובן, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה, שהמלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב.
יחד עם זאת, את הכלל, לפיו יש לפרש חוזה ביטוח כנגד מנסחו ולטובת המבוטח, אין לאמץ באופן עיוור ובמנותק מכלל הדברים, מהמטרה והתכלית שברקע הכתב האמור. כלל זה יפה, בדרך כלל, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך; אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך פרשנות, היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון, ההגיוני והתואם על פני האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך. מבין הפירושים המילוליים האפשריים של חוזה ביטוח יש לברור אותו פירוש המשתלב בצורה טובה עם הגיון ההסכם ועם תכליתו. כמו כן יש לבחור גם בפירוש הסביר יותר של הפוליסה (ר' ע"א 449/89
אברהם פלוק ואח' נגד
פיליפ גייבל רייט פ"ד מו (2) 92; ע"א 631/83
"המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ'
"מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט (4) 561).
לעניין פרשנות חוזה ביטוח נראה כי הדברים שלהלן מרע"א 3577/93
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ'
אהרון מוריאנו פ"ד מח (4) 70 (להלן:
עניין מוריאנו), משקפים את ההלכה הנוהגת בדבר פרשנות חוזה ביטוח:
"כלל הפרשנות כנגד המנסח, שקנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי ביטוח, ישים בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כזה יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הגיון הכלל, טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא שהמנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כשמדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם המנסח שדאג לענייניו יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר. נהפוך הוא, יועדף פירוש אפשרי המבטא הגנה טובה יותר של אינטרס המבוטח" (עניין מוריאנו שם ע' 76 ג-ז).
מקרה הביטוח מהו?
הבקשה דנן, נעה סביב קביעה משפטית הנתונה למחלוקת, בין הצדדים, ובפסיקה, ולשם הכרעה בה יש לקבוע מהוא מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות.
