- התובע הגיש תובענה כנגד שורה ארוכה של נתבעים, שענינה נכסי מקרקעין כאלה ואחרים שהוא מבקש שבסופו של הליך יגיעו לרשותו ולבעלותו.
הנתבעים כולם התגוננו כנגד התובענה והעלו שורה של טענות מקדמיות כנגדה, טענות של חוסר יריבות, מעשה בית דין, התישנות, שיהוי, העדר עילה והיות התביעה קנטרנית וטורדנית. ההליך התנהל בפני כב' השופטת ציפורה ברון ועל פי החלטתה הועבר לשמיעה אצל הרשם בכל הנוגע לטענות המקדמיות שהועלו על ידי הנתבעים.
במסגרת אותו הליך שהותווה על ידי כב' השופטת ברון, הוגשו טיעונים כתובים בשאלת הסילוק על הסף, עוד לפני חברי המנוח כב' השופט אזר ועם השלמתם הובא התיק להחלטתי.
לאחר שקראתי את כתבי הטענות, נחה דעתי כי דין התובענה להדחות על הסף, מחמת מעשה בית דין, כך שאין צורך להיזקק לכל אותן טענות נוספות שהועלו, אף שאעשה כן בקצרה, לפחות לגבי חלק מהטענות.
בכתב התביעה טען התובע כי הוא יורשו של יעקב וולפסון המנוח, שהיה אביו וכי האב המנוח היה היורש על פי צוואה של מר יוסף אייזנבאום, ביחד עם חלק מהנתבעים בתובענה, אותו יוסף אייזנבאום המנוח היה הסבא רבא של התובע. בצוואתו הותיר המנוח רכוש מסוים, שבסופו של דבר אמור היה להגיע לאביו של התובע, בפועל לא כך קרה והנתבעים מס' 4-11, פעלו בניגוד לצוואה רשמו מניות בחברות הנתבעות מס' 1 ו- 2 בצורה שלא שיקפה את העזבון, בכך סיכלו את רצון המנוח וקיבלו סכומי עתק שלא הגיע להם בדין.
התובע אמנם אזכר, אך בקצרה, את ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, הליכים שמפאת חשיבותם יובאו בהמשך. התובע הוסיף וטען כי חרף אותם הליכים, זכאי הוא לסעדים לפיהם יוענקו לו לא פחות מחמישה נכסים מתוך העזבון, נכסים שהוא סבור שנושל מהם שלא כדין.
כאמור, אין זה הליך הראשון במסגרתו ניצים הצדדים.
כפי שעולה מכתבי הטענות ואין על כך מחלוקת של ממש, התנהלו בין הצדדים הליכים קודמים. תחילה הוגש כתב תביעה לבית המשפט שלום בתל-אביב יפו כנגד התובע ואמו כמו גם עזבונו של אביו המנוח, במסגרת ת.א. 34643/99, התובע הגיש את כתב ההגנה נגד אותה תובענה ובו העלה בדיוק את אותן טענות כפי שהועלו בכתב התביעה הנוכחי (ראה סעיף 3 לכתב ההגנה על כל תתי סעיפיו וסעיפים 4 ו- 6 לכתב ההגנה בתיק האמור).
בהמשך, משנוכחו הנתבעים דכאן בטענות שהעלה התובע באותו הליך הגישו תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית משפט זה (ה.פ.411/00), בה עתרו להצהרה על בטלות העברת המניות שבוצעה בחברות ועל זיופים שבוצעו בכתבי העברת מניות כאלה ואחרים, כל זאת על ידי אביו המנוח של התובע דכאן, שהשליט משטר של טרור ואיומי רצח על בני משפחתו, וכן והעלו טענות לזיופים כאמור לעיל.
טענות הנתבעים התקבלו על ידי בית המפשט המחוזי במלואן, כמפורט בפסק דינה הארוך והממצה של כב' השופטת גרסטל מיום 30.4.01, פסק דין בו עמדה כב' השופטת גרסטל על אותו משטר טרור כמפורט לעיל. יצויין כי במסגרת הליך נוסף שהתנהל בהמרצת פתיחה 1434/94, הליך שבו תבע אביו של התובע את בני משפחתו ואת החברות, נקבעו ממצאים דומים על ידי כב' סגן הנשיא (כתוארו אז), השופט אורי גורן.
ראוי לציין,שבסיומו של ההליך בבית משפט השלום ניתן בספו של דבר פסק דין של פינו יכנגד התובע ואמו. בחלוף זמן הוגשה בקשה לביטול פסק הדין האמור, פסק דין שניתן מחמת אי קיום הוראות פנימיות כאלה או אחרת של הנתבעים, בוהמשך נדחתה אותה בקשה תוך שבית המשפט מתיחס בהרחבה לשאלת העילה.
אני סבור שאותם טעמים שהביאו את בית המשפט השלום לקביעות כפי שהביאו אותו במסגרת ההחלטה בת.א 34643/99, יפים וישימים גם להליך שלפני.
התובע טוען כי ההליכים הקודמים לא הכריעו באותן טענות כפי שנטענו בהליך הנוכחי, הוא סבור כי מדובר בטענות חדשות לחלוטין, ומשכך לא יכול להיות מעשה בית דין במערכת היחסים בין הצדדים.
אינני שותף לדעה זו.
כפי שציינתי לעיל, טענות ההגנה בהליך שהתנהל בבית משפט השלום היו כמעט זהות לטענות שנטענו בהליך הנוכחי הן בכל הנוגע לחלוקת המניות והן בכל הנוגע לבעלות בדירות או בחלק מהן.
אין צורך שהטענות תחפופנה האחת את השניה באופן מלא לחלוטין, די לבחון אם קימת זיהוי בין העילות (במובן הרחב של הביטוי).
חלק מהדירות שביחס אליהם מתבקש סעד הצהרתי, כבר היו מושא לתביעות, בין אם תביעות כספיות ובין אם תביעות פינוי ובכל המקרים היתה התוצאה זהה - קבלת טענות הנתבעים ודחית טענות התובע (או אביו לפניו). כך היה בת.א. 34643/99 שהתיחס לדירה המכונה בכתב התביעה דירה ג' לדירה, המכונה דירה ד' ולחנות המכונה חנות רח' שלמה המלך.
כאמור, קביעותיה של כב' השופטת גרסטל בפסק הדין ב- ה.פ. 411/00, ישימות גם לגבי להליך הנוכחי והן מחייבות את התובע לכל דבר ועניןן.
כב' השופטת גרסטל קבעה למעשה כי חלוקת המניות בין הצדדים הוא בדיוק לפי טענת הנתבעים.
