תלה"מ
בית משפט לעניני משפחה קריות
|
8887-07-20
13/03/2021
|
בפני השופטת:
מאיה לוי
|
| - נגד - |
תובע:
ד' ו'
|
נתבעת:
ב' ב' א'
|
| החלטה |
- אקדים סוף להתחלה, ואציין כבר בפתיח, כי שוכנעתי למחוק על הסף את התובענה למשמורת, מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט.
- בסעיף 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט -2018 נקבע כדלקמן:
"סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו".
- דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט מוכרת וידועה ולאחרונה היא אף הורחבה אל מעבר לגבולות הטלת הסנקציות בדמות מחיקת כתב הטענות.
- בע"א 8553-19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (17.11.2020) נקבע כי במקרים המתאימים קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39 בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים כנגד בעל דין, בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. יתר על כן, כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו ע"י הפרת חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות.
ראה לעניין זה האמור באותו פסק דין:
"...בעל דין שעושה מעשה אשר מכוון לפגוע בתקינות ההליך המשפטי או ביעילותו חושף את עצמו לקשת רחבה של סנקציות משפטיות (ראו יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 248-245 (2015)). סנקציות אלה כוללות ביטול הליך שננקט בחוסר תום-לב ושכל מטרתו היא להעמיד מכשול לבעל-דין-יריב (ראו דברי השופט א' ברק (כתוארו אז) בבר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי, פ"ד לה(3) 449, 462-461 (1981)); חסימת טענות בדבר היעדר סמכותו העניינית של בית משפט, אשר מועלות באיחור כשההתדיינות כבר נמצאת בעיצומה או קרובה לסיום (ראו רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ' רזיה זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52-51 (2004)); סילוק תביעה על הסף כאשר מתברר כי זו הוגשה ממניעים זרים להליך ולא לשם בירור האמת ומיצוי זכויות שבדין (ראו ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 440-439 (1974)); מניעת חקירה קנטרנית של עד (ראו בג"ץ 91/74 גבארה נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518, 525 (1974)); אי-מתן סעד הצהרתי (ראו ע"א 539/78 לואל נ' לויס, פ"ד לד(4) 286 (1980), פיסקה 7 לפסק-דינו של השופט ש' לוין (כתוארו אז)); חסימת טענות התיישנות (ראו ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ [פורסם בנבו] (17.1.2017), פסקאות 12-9; וכן ע"ע 533/09 אילן נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (15.6.2011), פסקאות 29-27); קביעת השתק דיוני שמונע העלאת טענה מסויימת או נקיטת הליך כזה או אחר (ראו ע"א 513/89Interlego A/S נ' Exin-Line Bros. S.A., פ"ד מח(4) 133, 200-199 (1994); וכן רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633-632 (2005)); דחיית בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (ראו רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.6.2005), פסקה 4); אי-מתן אישור להסדר פשרה (ראו בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון [פורסם בנבו] (5.6.2006), פסקאות 12-10); דחיית בקשה למתן רשות ערעור (ראו רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי [פורסם בנבו] (12.12.2006)); מחיקת הליך של ערעור, אשר תוקף את חוקיות המצאת פסק הדין מושא הערעור לידי המערער, עקב התחמקותו של הלה מההמצאה (ראו בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ [פורסם בנבו] (15.1.2007), פסקאות 8-4 ו-11; השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול [פורסם בנבו] (24.4.2006), פסקאות 8-6); קבלה או דחייה של תביעה, לפי העניין, כסנקציה בגין מסירת עדות שקר מכוונת בעניין מרכזי על ידי בעל דין (ראו עניין חיון, פסקה 35 לפסק דיני))...סנקציות אלה משרתות שתי מטרות. הן נועדו להעניש את בעלי הדין שעושים שימוש לרעה בהליכי משפט ולהרתיע את אלו ששוקלים לעשות מעשים פסולים כאמור. כמו כן נועדו הסנקציות לספק סעד לבעל הדין הנפגע ועל ידי כך לכונן צדק מתקן (ראו Ernest J. Weinrib, Corrective Justice 87-88 (2012))...מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד) (ראו: ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 593 (1995); בג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5) 729, 753 (2000); ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 298 (2002))".
וכעת- מהכלל אל הפרט:
- לאחר שעיינתי בתסקירים, בכתב התביעה וכתב ההגנה, ושמעתי את דבריו הנוקבים של העו"ס לס"ד בדיון שנערך ביום 8.3.2021, שוכנעתי כי הגשת תובענת המשמורת על-ידי האב הינה בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט. על כן יש להורות על מחיקתה תוך חיוב בהוצאות לטובת הקטינה. אבאר נימוקיי בהרחבה.
- מעיון בתסקירים השונים (בהליכים הנוכחיים ובאלו הקודמים) עלתה תמונה ברורה לפיה האב מפנה את הקטינה לבדיקות בתואנות שווא של פגיעה מינית מצד משפחת האם, ובכך גורם נזק בלתי הפיך לקטינה.
אומנם במצב דברים רגיל, על כל הורה אחראי להקדים ולפנות עם הקטין לבדיקת כל אימת שקיים ולו חשד מינימלי לפגיעה ביקר לו מכל. אולם, כאשר כלל הבדיקות של הקטינה אינן מעלות ולו חשד או ספק מינימאליים, ומנגד כאשר עצם העיסוק וחשיפת הקטינה לנושאים שאינם מותאמים לגילה הם אלו אשר מסבים לה נזק וגורמים להתנהגויות בעייתיות ולקויות אצל הקטינה, המסקנה המתבקשת היא כי המדובר בהתנהגות אובססיבית מצד ההורה התובע. במקרה כזה, מצווה על בית המשפט לנקוט בגישה אשר אינה משתמעת לשתי פנים, לריסון ההתנהגות הפוגענית ולמניעת הנזק הנפשי שעתיד עוד להיגרם לנפשה הרכה של הקטינה הפעוטה – כאמור, לא בשל הפגיעה שלא הוכחה אלא בשל עצם העיסוק האובססיבי הבלתי פוסק בפגיעה הנטענת.
- ראה לעניין זה האמור בתסקירים העדכניים: