החלטה בשאלת סמכות עניינית לדון בתביעה בין מתחזק של בית משותף לבין בעלי הדירות

• בפני בית המשפט מונחות שלוש בקשות לדיון והכרעה: בקשת הנתבעים לסילוק התביעה מפאת חוסר סמכות עניינית; בקשת הנתבעים לסילוק התביעה נגדם בשל חוסר יריבות; בקשה של התובעת לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה").

• ההליך שלפנַי עניינו תביעה כספית על סך כ-450,000 ₪ שהגישה חברת תחזוקה (שמוגדרת בסעיף 1 בכתב התביעה: "חברה הנותנת שירותי אחזקה וניהול בתי מגורים"), כנגד חברי נציגות הבית המשותף (להלן: "הנציגות"). זה המקום לציין כי הבית המשותף מורכב ממספר מבנים (להלן ביחד: "הנכס"). מהות התביעה לא הוגדרה כדבעי בראש כתב התביעה, אך ממכלול הנטען בו, וכך גם כפי שעולה באופן ברור מהמחלוקות שבליבת ההליך, מדובר בתביעה אשר במהותה סכסוך כספי קלאסי בין חברת ניהול ותחזוקה של בתים משותפים לבין נציגי הדיירים (במקרה לפנינו לא הוגשה תביעה נגד "הנציגות" אלא רק נגד חברים בה) ביחס לתשלום חובותיהם לכאורה. בעמוד הסעדים בכתב התביעה (עמוד 11), עותרת התובעת, בין היתר לאכוף את חוזה ההתקשרות, להורות לנתבעים לשלם סכומים בגין הוצאות שהוציאה לניהול הנכס, לרבות הוצאות עבור תקשורת וחשמל.

• אין מחלוקת, כי החוזה עליו מבוססת התביעה הוא מחודש ינואר 2018 (להלן: "החוזה"). אין מחלוקת גם, כי המערכת החוזית כבר הסתיימה בחודשים האחרונים לאחר שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון. בדיון מיום 5.4.2021 הודיע בא-כוח התובעת: "אנחנו יצאנו ביום 15.1 החוזה הסתיים ולא חודש" (שורה 14, עמוד 7). יוצא אם כן, כי סעד האכיפה להמשך התקשרות, כבר אינו רלבנטי ונותר הסעד הכספי.

• ככלל ובתמצית, בעוד טוענת התובעת, כי הנתבעים חבים כלפיה בגין הוצאות שהוציאה עבור תחזוקה שביצעה תוך מילוי התחייבויותיה לפי החוזה (לרבות הוצאות עבור חשמל ותקשורת כאמור) ובכך הם הפרו את החוזה, טוענים הנתבעים, כי הסכומים הנתבעים מוכחשים, אינם מפורטים, אינם משקפים תמורה או הוצאה שניתנה עבור הנציגות והם מופרזים, וכי התובעת נהגה ונוהגת בחוסר שקיפות.

• לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים (שהועלו בכתובים לפני ולאחר הדיון שהתקיים ביום 5.4.2021) לרבות טענותיהם בדיון, הגעתי למסקנות שתפורטנה להלן.

הסמכות העניינית

• בנדון דנן, בניגוד לדעתה המשפטית החולקת של התובעת, גורסים הנתבעים כי הסמכות לדון בהליך זה נתונה למפקח על רישום המקרקעין (להלן: "המפקח") זאת לפי סעיף 72 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "החוק").

• כידוע, המבחן המקובל לקביעת סמכותו העניינית של בית המשפט, הוא ככלל, מבחן הסעד [רע"א 6500/19 ד"ר שרון גבריאל נ' ורד אשד, פסקאות 20-17 (7.5.2020); רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר, פ"ד סו(1) 678 (2013); ע"א 2846/03 ריצ'ארד אלדרמן נ' דן ארליך, פ"ד נ(3) 529, 535 (2004)].

• ואולם, לעתים קיים בחוק הסדר שונה שיכול להיות מבוסס על זהות הצדדים, מהות הסכסוך או מהות העילה [אלדרמן לעיל, עמוד 534]. ברע"א 4298/98 חיה כץ נ' דוד פישמן (26.11.1998), נקבע בין השאר: