החלטה בערעור מעצרים 85/15

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי חיל האוויר שניתנה בתיק ח"א (מחוזי) 220/15 (סא"ל שחר גרינברג – שופט) ביום 15.12.2015. הערעור נדחה.

רקע

1. המערער, רב"ט ע' י', מערער על החלטת בית הדין קמא לעוצרו עד ליום 18.2.2016, ועותר לשחררו לחלופה של מעצר פתוח. המערער נעצר ביום 28.4.2015. ביום 21.5.2015 הוגש בעניינו, יחד עם נאשמים נוספים, כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס בצוותא, מעשה סדום בצוותא, מעשה מגונה בצוותא, פגיעה בפרטיות בצוותא, השמדת ראיות בצוותא, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה.
2. מסכת העבירות המיוחסות למערער מפורטת בהרחבה בהחלטתי מיום 23.8.2015 (ע"מ/52/15 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט י' (2015)). נביאה כאן בתמצית: נטען, כי בהיותם ביחידה, הביע המערער עניין במתלוננת וישב עמה בחדר, בשעות הלילה. במהלך המפגש, ניסה המערער לנשק את המתלוננת ולהרים את חולצתה, אך היא הזיזה את ראשה ומשכה את חולצתה מטה. לחדר נכנסו חיילים נוספים – טור' טויל ורב"ט בסנינו. טור' טויל ביקש מהאחרים לצאת מהחדר. נטען, כי לאחר שיצאו, טור' טויל ביצע במתלוננת מעשה אינוס ומעשה סדום, כשהמערער וחבריו צופים במתרחש מבעד לחלון. לאחר מכן, כשהמתלוננת קפואה ואינה מגיבה, חזרו החיילים לחדר והמערער, יחד עם טור' טויל, הקימו את המתלוננת מהמיטה. המערער הובילה לשירותים, הצמיד את המתלוננת לקיר, כשפניה מופנים אליו, אחז את ידיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה מספר פעמים. תוך כדי החדירה, ניסתה המתלוננת להזיז את כתפיה, על-מנת להפסיק את המגע המיני, והמערער תפס את כתפיה בחוזקה וסובבה, כך שהייתה עם גבה אליו. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. בשלב זה אמרה לו המתלוננת "לא" והחלה לבכות. למרות זאת המשיך במעשיו. לאחר זמן מה, סובב המערער את המתלוננת, כך שפניה הופנו אליו, וקרא לטור' טויל להיכנס לשירותים, משום שהמתלוננת בכתה. לאחר מכן עזבה המתלוננת את המקום. לפי תכנון מראש בין המערער לטור' טויל, צילם טור' טויל את ההתרחשות בשירותים, באמצעות מכשיר הטלפון של המערער. נטען, כי הם צפו בסרטון ואף תכננו להעלותו לאינטרנט, אולם לבסוף מחקו השניים את הסרטון מהמכשיר הנייד, בכוונה למנוע את השימוש בו כראיה. השניים תיאמו ביניהם, במספר הזדמנויות, את גרסאותיהם. כן נטען, כי המערער אף הדיח חייל אחר למסור הודעת שקר, בחקירת מצ"ח.
3. עם הגשת כתב האישום עתרה התביעה למעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בהחלטה מיום 29.6.2015 קבע בית הדין המחוזי כי מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המערער ומתקיימות עילות מעצר, המצדיקות את מעצרו. עם זאת, מצא בית הדין לקצוב את מעצרו של המערער עד ליום 15.10.2015, נוכח מורכבותו של כתב האישום והצורך בהידוק הפיקוח השיפוטי אחר קצב שמיעת המשפט. הצדדים ערערו על החלטה זו. בהחלטתי מיום 23.8.2015 דחיתי את ערעורי הצדדים וקבעתי כי גרסתה של המתלוננת עקבית ויציבה והיא מחוזקת בעדויות נוספות. עוד קבעתי, כי גרסתו של המערער מעוררת קשיים ואין בכוחה להחליש את גרסתה של המתלוננת. באותה העת לא הייתה מחלוקת על כך שבהיעדר קושי ראייתי, מתקיימות כאן עילות מעצר מובהקות; העבירות, לפי טיבן ונסיבותיהן ובמיוחד על רקע האישומים בדבר שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, אינן סובלות שחרור לחלופת מעצר.
4. ביום 26.10.2015 התקיים בבית הדין המחוזי דיון נוסף בשאלת המעצר, שבו, חרף אי קידום יעיל של ההליכים המשפטיים, הורה בית הדין קמא על הארכת המעצר עד ליום 10.12.2015. נקבע, כי המשכות ההליכים המשפטיים רבצה לפתחה של ההגנה, ואין הדבר יכול לבסס טענה של המשכות הליכים, אשר תצדיק שחרור ממעצר. לאחר מכן, ביום 15.12.2015, ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.

החלטת בית הדין קמא

4. בית הדין קמא דן בבקשה להארכת מעצרם של המערער ושל טור' טויל. הערכאה קמא עמדה על ההלכה, שלפיה על הנאשם להצביע על כרסום ממשי בראיות לכאורה, שיהא בכוחו "להפוך את הקערה על פיה", כך שהסיכוי לזיכוי יהיה יותר סביר יותר מהסיכוי להרשעה, כדי שתהיה אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לאחר שבית הדין קמא שמע את טיעוני הצדדים ועיין בפרוטוקולים של הדיונים שבהם נשמעו ראיות, קבע כי לא חל שינוי "דרמטי" בתשתית הראייתית שהייתה קיימת, עובר לשמיעת הראיות.
5. בית הדין קמא ציין כי אין חשש שתקופת המעצר תעלה על תקופת הענישה, אם יורשע המערער, נוכח חומרתן של העבירות המיוחסות למערער, שבגינן עשוי להיגזר עליו, אם יורשע, עונש מאסר בן מספר שנים. עוד צוין, כי שמיעת הראיות במשפט מתקדמת בקצב מהיר, ופרק זמן של כשלושה חודשים עד לסיום המשפט הוא סביר. לפיכך, הוארך מעצרו של המערער עד ליום 18.2.2016.

טענות ההגנה בערעור

6. ההגנה טענה כי עוצמת הראיות לכאורה נחלשה, במידה אשר מצדיקה את שחרורו של המערער מהמעצר. בהקשר זה העלתה באת כוחו של המערער שורת טענות:

• א. ההגנה הצביעה על סתירות שקיימות, להשקפתה, בין עדותה של המתלוננת בבית הדין, לבין הגרסאות שמסרה במצ"ח וביניהן לגרסאותיהם של שלושה עדי תביעה.
• ב. בחקירותיה במצ"ח טענה המתלוננת כי התנגדותה למעשי המערער באה לידי ביטוי בכך שהזיזה את כתפיה. לעומת זאת, בבית הדין טענה שהתזוזה הזאת הייתה "רפלקס".
• ג. במצ"ח מסרה המתלוננת שהמערער הוביל אותה לשירותים, כשהוא מחזיק בזרועה, בעוד שבבית הדין אמרה כי המערער לקח אותה בכוח לשירותים, כשהוא תופס אותה באמה.
• ד. במהלך עדותה נשאלה המתלוננת על-ידי באת כח המערער: "זאת אומרת שהם הבינו שהם שכבו איתך, בהסכמה, ואת הבנת שהם אנסו אותך?" וענתה על כך בחיוב.
• ה. לגרסתו של המערער הוא יצא פעמיים מחדר השירותים, מחוסר תפקוד מיני, ולטענתו המתלוננת הסתירה עובדה זו.