החלטה בערעורו של מאיר אברג'יל

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק מילנוב) מיום 26.8.08, שבה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר, מאיר אברג'יל, למשך עשרים ימים, לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה).

2.         ביום 23.7.08 הוגש נגד העורר (משיב 2 בבית משפט קמא) ונגד יצחק אברג'יל (משיב 1 בבית משפט קמא), ששון בראשי (משיב 3 בבית משפט קמא), משה מלול (משיב 4 בבית משפט קמא) וישראל אוזיפה (משיב 5 בבית משפט קמא) (להלן - הנאשמים הנוספים), כולם אזרחי ותושבי ישראל, כתב אישום על ידי חבר מושבעים גדול במדינת קליפורניה בארה"ב (להלן - כתב האישום האמריקאי). באותו יום הורה בית המשפט הפדרלי במחוז קליפורניה על מעצרם.

האישומים בכתב האישום האמריקאי שבהם מואשם העורר הם האישום הראשון, השני, התשיעי, העשירי, האחד עשר, השניים עשר, השלושה עשר והשלושים ושניים לכתב האישום. כתב האישום מייחס לעורר, בין השאר, פעילות כאחד המנהיגים של ארגון פשיעה, מעורבות בהעברת כספים מישראל לארה"ב (מדובר לפי הטענה בכספים שנגנבו במסגרת פרשת הבנק למסחר), הלבנתם שם על ידי מתן הלוואות לאנשי עסקים, סחיטה של אנשי עסקים על מנת שיחזירו את סכומי ההלוואות ואיומים. 

העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום הן קשירת קשר לביצוע פעולות במסגרת ארגון פשיעה, קשירה קשר לביצוע סחיטה, סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על ידי איומים, קשירת קשר להלבנת הון וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות.

ביום 21.8.08 הגישו רשויות ארה"ב בקשה לישראל לעצור באופן זמני את יצחק אברג'יל, עד להגשת בקשה להסגרתו על מנת שיישפט בארה"ב בגין המיוחס לו בכתב האישום האמור. ביום 24.8.08 הגישו רשויות ארה"ב בקשה דומה לישראל, בנוגע לנאשמים הנוספים ולעורר. הבקשות הנ"ל הוגשו, בין השאר, בהתאם לסעיף 11 לאמנת ההסגרה שעליה חתומות ישראל וארה"ב (להלן - האמנה), כפי שתוקן בסעיף 7 לפרוטוקול המתקן את האמנה הנ"ל (להלן - הפרוטוקול המתקן).

ביום 24.8.08 נעצרו העורר והנאשמים האחרים לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, המורה כי: " היועץ המשפטי לממשלת ישראל או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגת סגן ניצב ומעלה, רשאים לצוות בכתב על מעצר מבוקש לפני הגשת העתירה, וכן על מעצר אדם שיש יסוד להניח שהוא בר-הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה למצווה, כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה".

בעקבות מעצרם לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה הובאו העורר והנאשמים האחרים לפני בית משפט קמא, כמתחייב מהוראות סעיף 7 לחוק ההסגרה, שזו לשונו:

" 7. מעצר לפי צו

(א) מי שנעצר לפי סעיף 6 יובא תוך 48 שעות לפני שופט של בית משפט שלום לשם קבלת צו מעצר עליו ואולם אם הוגשה עתירה לפי סעיף 3 בתוך התקופה האמורה, יובא העצור לפני שופט של בית המשפט המחוזי.

(ב) תוקפו של צו לפי סעיף קטן (א) לא יעלה על עשרים ימים; ואולם רשאי בית משפט שלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר לעשרים ימים אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3.

(ג) תקופות המעצר לפי סעיפים 6 ו-7 יחד לא יעלו על שישים ימים; ואולם אם הודיע היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהמדינה המבקשת הגישה בקשת הסגרה לגבי המבוקש העצור, כי יש לכאורה מקום להגיש עתירה כאמור בסעיף 3, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה נוספת שלא תעלה על עשרה ימים".

ביום 26.8.08 ניתנה, כאמור, החלטת בית משפט קמא לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה, שבה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר והנאשמים האחרים למשך 20 ימים.

3.         בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי לצורך מעצר לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה, צריך שיתקיים יסוד סביר לכך שאותו אדם שמעצרו מתבקש, הוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגרתו. כמו כן, על המעצר להיות דרוש לצורך הבטחת ההסגרה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי במקרה הנוכחי, מתקיימות דרישות אלה לעניין כל המשיבים שלפניו. בית משפט קמא קבע, כי היסוד הסביר להניח כי המשיבים שלפניו הם בני הסגרה וכי תוגש בקשה להסגרתם מצוי בבקשת המעצר הזמני שהגישה ארה"ב ובכתב האישום האמריקאי. אשר לתנאי לפיו נדרש המעצר לצורך הבטחת ההסגרה, הפנה בית משפט קמא לפסיקת בית המשפט העליון לפיה "בהליכי הסגרה המבוקש הוא לכאורה אדם שנטייתו היא להתחמק מלתת את הדין על העבירה שהיא עילת ההסגרה, תוך הימלטות מזרועות המדינה המבקשת..." (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5)493, 499 (1992)) ורק במקרים חריגים ניתן יהיה להשיג את המטרה של הבטחת ההסגרה ומניעת הימלטות באמצעות חלופת מעצר (בש"פ 4422/03 כהן נ' היועמ"ש (החלטה מיום 29.5.03)). בית משפט קמא קבע כי במקרה הנוכחי יש לנהוג בהתאם להלכות הנ"ל ולהורות על מעצרם של המשיבים שלפניו, אם כי לעניין משיב 3 הורה בית משפט קמא לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר על מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

4.         העורר מבקש בעררו לבטל את ההחלטה המורה על מעצרו.

טענתו האחת של העורר מבוססת על העובדה שחוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (להלן - חוק המאבק בארגוני פשיעה) נכנס לתוקפו רק בחודש יוני 2003 ואילו מרבית האירועים המתוארים באישום הראשון של כתב האישום האמריקאי, המייחס לו קשירת קשר לביצוע פעולות במסגרת ארגון פשיעה, התרחשו לפני מועד זה. לטענת העורר, בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ועקרון הפליליות הכפולה, לא ניתן להורות על הסגרתו על מנת לדון אותו בגין פעילות במסגרת ארגון פשיעה שנעשתה, לפי הנטען בכתב האישום האמריקאי, בטרם נכנס לתוקף חוק המאבק בארגוני פשיעה. העורר מודע לכך שלפי האמור בכתב האישום, ארגון הפשיעה המשיך לפעול גם אחרי חודש יוני 2003, ואולם, לדבריו, כתב האישום אינו מייחס לו לאחר תאריך זה מעשים כלשהם שנעשו במסגרת פעילותו בארגון הפשיעה והפעילות המתוארת בכתב האישום לעניין תקופה זו היא פעילות לגיטימית. העורר מוסיף כי העבירה שעניינה פעילות במסגרת ארגון פשיעה, מהווה את עיקר כתב האישום, ואילו יתר העבירות בהן הוא מואשם הנן טפלות לעבירה זו. לדבריו, לו היו שלטונות ארה"ב מודעים לכך שלא ניתן להעמידו לדין בגין חברותו הנטענת בארגון פשיעה, הם היו נמנעים מליזום הליך הסגרה בעניינו. לטענת העורר, כל עוד לא התברר כי שלטונות ארה"ב אכן מתכוונים לבקש את הסגרתו גם בתנאים האמורים, אין הצדקה למעצרו. 

העורר מוסיף וטוען כי "מירב הזיקות" של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הן לישראל ולא לארה"ב. לתמיכה בטענה זו טוען העותר כי מדובר בעבירות הקשורות לפרשת הבנק למסחר, שהיא פרשה ישראלית. לפיכך, לטענתו, בהתאם להלכה שנקבע בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 30.11.05) (להלן - עניין רוזנשטיין)), הואיל ומרכז הכובד של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי הוא בישראל, ובשים לב לפגיעה הקשה שתגרם לו כתוצאה מהעמדתו לדין במדינה זרה, אין להכיר בו כבר הסגרה ולכן גם אין לעצרו עד להגשת בקשת הסגרה.  

העורר טוען כי אין חשש שיימלט על מנת שלא להיות מוסגר לארה"ב, ומכל מקום אין המדובר בחשש שלא ניתן לאיינו באמצעות חלופת מעצר. לדברי בא כוח העורר, כתב האישום, ללא העבירה של קשירת קשר לביצוע פעולות במסגרת ארגון פשיעה, הוא כתב אישום קל, ולכן אין סיכוי כי העורר ינסה בגינו להימלט מישראל. העורר הוסיף כי הוא שהה בחו"ל בעת שהודע לו דבר הגשת כתב האישום ובכל זאת הגיע לישראל, דבר המעיד על כך שאין בכוונתו להימלט לחו"ל.

לבסוף טוען העורר לאפלייתו כלפי בראשי, המשיב 3 בבית משפט קמא. לדבריו, בעניינו של בראשי הורה בית משפט קמא על הגשת תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר וזאת למרות שהמעשים המיוחסים לבראשי בכתב האישום האמריקאי דומים למעשים המיוחסים לו. העורר הוסיף כי ההבדל היחיד בינו לבין בראשי הוא שנגד בראשי הוגש כתב אישום, שנסתיים בהסדר טיעון, בגין מעורבותו בפרשת הבנק למסחר, ואילו נגדו כלל לא הוגש כתב אישום. לטענת העורר, עובדה זו איננה יכולה להרע את מצבו אל מול מצבו של בראשי.

5.         המשיבה מבקשת לדחות את הערר ולאשר את החלטת בית משפט קמא.